בימים אלה שבה חולפת שנה ומתחילה שנה חדשה, עושה כל יהודי חשבון נפש על השנה שחלפה ועל הדברים שעליו לעשות על מנת לשפר את דרכיו מתוך ניסיון העבר.
אתגרים רבים ניצבים לפני ההתיישבות, אתגרים המחייבים עבודה משותפת שמאפיינה המרכזי הוא השליחות שכל אחד ממנהיגי ההתיישבות קיבל על עצמו בכלל ובימים אלה בפרט.
ראיתי לנכון לשתף אתכם במספר נקודות מתוך רשימה של נושאים המחייבים חשיבה, היערכות, התמקדות ובהם:
שינוי פני הקהילה במרחב הכפרי- זה יותר מעשור אנו שותפים לתהליך חשוב שבו המרחב הכפרי מתחזק בתושבים ובהם בנים חוזרים ומשפחות חדשות הרואות בקהילה הכפרית מקום שראוי בו לחלוק את חייהם. החיים במרחב הכפרי, בנוי על שותפות, תרומה אישית וקבלת עמדת הרוב תוך התחשבות בצרכי המיעוט. הדבר מחייב בניית חזון משותף של כל קהילה, על מנת לייצור שותפות אמיתית. מדובר על איזון רגיש שבעבודה לא נכונה יכול בקלות לשנות את הקהילה לקהל של אנשים הזרים זה לזה. יש אזרחים שהשותפות הקהילתית לא מתאימה להם, שכן מדובר על התחשבות, ויתור, מעורבות ותרומה אישית, בדיוק כמו במוסד הנישואין. ללא תחזוקה ותמיכה, הקהילה תהפוך לקהל והבית במשמעותו העמוקה יהפוך לבניין של אנשים זרים.
הליכי קליטה- זה מספר שנים שנעשה ניסיון של גורמים שונים, חלקם מסיבות אידיאולוגיות וחלקם מסיבות פוליטיות לקעקע את מפעל ההתיישבות. אחת הדרכים לעשות זאת, הוא להביא לביטולם של ועדות הקליטה, מנגנון שבאמצעותו בוחרים את המשפחות שמתאימות לחיי קואופרטיב חברתי, שכאמור אינו מתאים לכל אחד. ביטול המנגנון עלול להביא להרס מפעל ההתיישבות באלף נקודותיה ואין זה משנה אם מדובר בגליל או בעמק חפר , למרות שיש ניסיון מכוון לשמור על מנגנון הקליטה בנגב ובגליל, אך לבטלו ביתר המקומות.
מרחב רב תפקודי- המרחב הכפרי תוך יותר מעשור הפך למרחב רב תפקודי, בדומה למתרחש במרחב הכפרי בעולם המערבי המודרני. משמעות הדבר שבמרחב זה לצד החקלאות המוכרת, מתפתחים תעסוקות שחלקן נשענות על המוצרים החקלאים (יקבים, רכיבה על סוסים, גבינות ומאכלים אחרים שפותחו מהיבול החקלאי). תהליכי שינוי אלה מקבלים בארצות מערביות רבות את ברכת המדינה וסיועה ואילו בישראל, לצד הבלבול וחוסר ההלימה בין הרגולטורים השונים בניסיון למנוע את התעסוקות הראויות, פסק ביהמ"ש העליון, בשבתו כבג"ץ, כי החלטה 1101 היא החלטה ראויה ויש לאפשר יזמות לצד התעסוקה החקלאית. יחד עם זאת תעסוקה זו על פי ספיקת בג"ץ מחייבת עיסוק ישיר של החקלאי ולא השכרת השימוש לגורמים אחרים. החקלאות המודרנית, היא חקלאות הייטק ולצד החקלאות האינטנסיבית יש לראות בהתפתחות של התעסוקות במרחב הכפרי, תעסוקה חקלאית לכל דבר ועניין. כך יש לראות בגידול סוסים ורכיבה עליהם ממשק חקלאי אחד, כמו גם יצירת גבינות או מוצרים חקלאים ולא רק חליבה או קטיף. משרד החקלאות ופיתוח הכפר צריך להיות הגורם הקובע את המדיניות המשתנה וממ"י צריך להתרכז במה שהוטל עליו והוא ניהול הקרקע. עלינו כמתיישבים לעשות הכל על מנת לשמור על יחודו של המרחב הכפרי ולא להופכו לאזור תעשיה עם תעסוקות מזהמות ומבנים בגודל שאינו ראוי לאזור כפרי. אם רצוננו לשמור מאפיינו של המרחב הכפרי, עלינו לזכור כי הדבר גם מחייב אותנו לריסון עצמי.
פיתוח בר קיימא- המרחב הכפרי כולל בתוכו את השטחים הפתוחים והשטחים החקלאים ולא פעם שטחים אלו נדרשים לפיתוח תשתיות של כבישים, רכבות ועוד. מועצות אזוריות רבות נמצאות בעיצומן של הכנת תוכניות המבקשות למצוא את האיזון בין שימורו של המרחב הכפרי, תוך מתן מענה הנדרש לפיתוח כלכלי או לצרכים לאומיים. תוכניות אלו יש לעשות בשיתוף הדרים במרחב הכפרי ולא לכפות עליהם החלטות שאין סיכוי שימומשו. שיתוף ציבור הינו דבר ההולך ומתחזק בעולם, ותכנון כולל מחייב חשיבה מערכתית שבה יהיו שותפים כל בעלי האינטרסים במרחב הכפרי, מתוך התחשבות במתיישבים אך תוך ראיית צרכי הדורות הבאים. החכמה לא נמצאת רק במוסדות התכנון וראוי להטמיע בתוכניות רעיונות שבאים מהציבור החי באזור זה. יש לבנות אסטרטגיה מחשבתית שתכלול קואליציה משתפת ומתחשבת, דבר שיוביל לפיתוחו של המרחב הכפרי במקום מדיניות הכיסוח בין בעלי האינטרסים השונים, מדיניות שאופיינה בעשור החולף, שלא לומר האבוד.
עיגון והסדרת הזכויות- שורשיה של ההתיישבות הם מתחילת המאה הקודמת ולחלק מהישובים מדובר על תקופה של 100 שנים ויותר ,ישובים שלחבריהם אין עדיין חוזה חכירה. העלייה השנייה ואילך ראתה במפעל ההתיישבות ערך חשוב, וקבעה לעצמה מגבלות מבחירה שהן בעוכריה היום. בשונה ממרבית מתיישבי העלייה הראשונה שקיבלו מהברון במושבות את הקרקעות והפכו לבעלי קרקע פרטית, הרי שמהעלייה השנייה ולאלו שאחריה, לא רק שנרכשו ונגאלו קרקעות בכספים שנאספו בעבודה קשה, אלא ש"עיקרון הבעלות" היה עיקרון שהמתיישבים לא יכלו להסכים עימו ולכן העבירו את הקרקעות לבעלות קק"ל, כנאמנה של קרקעות הלאום. בשנים האחרונות אף הוחמרה ההפליה באשר לזכויות המגורים, כאשר התקבלה תיאוריה מופרכת הטוענת כי בעיר שולמו דמי רכישה ראשוניים ולכן בעל זכויות הגר במקום שמוגדר כ"זכויות עירוניות", יזכה להנחה מופלגת וישלם תשלום מגוחך על מנת להוון את זכויותיו, בדרך לקבלת בעלות על הקרקע, כקרקע פרטית. לעומת זאת, במרחב הכפרי, מאחר והטענה המופרכת היא שלא שולמו דמי חכירה ראשוניים נדרש בעל הזכויות לשלם תשלום מופקע של 33% לא כולל מע"מ, תשלום שביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ אישר אותו כתשלום הוגן. התשלום מפתה, שכן הוא מאפשר לראשונה להוון זכויות מגורים בנחלה ואף להוסיף זכויות בעתיד ללא תשלום נוסף, אך המחיר יקר. בכל מקרה זו צריכה להיות שנת הפרידה, שנה שבה ניפרד לשלום באזור המגורים ממנהלי הקרקע, קרי רשות מקרקעי ישראל. עוד ארוכה הדרך, אך המתווה ברור.
ההתיישבות והאזור- בשורשיה של היהדות טמון יצר הנתינה והאחריות שכן "כולנו ערבים זה לזה". בהתיישבות צומחים זה עשרות שנים מתנדבי שנת שרות, מתנדבים בוגרים בפעילויות שונות, אך עושה רושם כי בלי לשים לב ובלי להתכוון לכך זנחנו את הקשר עם שכנינו במרחב העירוני. השקענו בקהילות שלנו, בחינוך בנינו והתוצרים טובים ועתה עלינו לחזק את הקשר עם הקהילה במרחב, שכן העיסוק הפנימי גורם בשנים האחרונות לניכור בין המרחב הכפרי למרחב העירוני. ניכור זה שמוזן על ידי בעלי אינטרסים, המסית נגד ההתיישבות ומפעליה מחייב חשיבה מעודכנת תוך ניצול כוחות במרחב המשתנה, שיתוף פעולה אזורי ועזרה הדדית מכוונת, לא תוך מבט מלמעלה, אלא תוך הבנה ששיתוף פעולה ובניית חזון אזורי יביא לאזור רווחה תרבותית וכלכלית וסופו שכולם ירוויחו משיתוף פעולה זה.
למדנו מהמחאה החברתית לפחות דבר חשוב אחד שהרבה תלוי בנו ועם חזון ואמונה בצדקת הדרך נשפיע על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים.
אני מאחל לנו שנדע לזהות את החזון, שנדע להוביל במשותף, שנשאיר בבית את האגו ונזכור את תפקידנו ההיסטורי במדינה בכלל ובמרחב הכפרי בפרט
