המשק החקלאי המשפחתי בישראל בסכנה

המשבר הקשה שעובר על החקלאות הישראלית בכלל ועל המשק המשפחתי בפרט הביא להוצאתם של עשרות חקלאים נוספים ממעגל העיסוק בחקלאות וזו מגמה שנמשכת זה שנים רבות אשר מעמידה את המשך קיומו של המשק המשפחתי החקלאי שרובו ככולו נמצא במקומות רחוקים בסכנה.

בעוד משרד החקלאות ופיתוח הכפר הצהיר בהזדמנויות רבות שיש חשיבות לשמור ולחזק את המשק המשפחתי, הרי שבמבחן התוצאה פעולות שנוקטת המדינה באמצעות הרגולטורים השונים מביאים לידי חיסולו של המשק המשפחתי.

המצב הכלכלי הקשה הביא להסתבכות של חקלאים רבים בעוד חקלאים אחרים מרגישים שעבודתם מביאה לכל היותר לפרנסה דחוקה והמצב שנוצר מחייב דיון נוקב על החקלאות בכלל ועל עתידו של המשק המשפחתי בפרט.

מצב התנהלות הרגולטורים ובראשם פקידי האוצר מזכיר את המשל על הסוס שבעליו ניסה להרגיל אותו לא לאכול ולאט לאט הוריד לו את כמות האוכל וכשהסוס מת מרעב הוא אמר, חבל, כמעט

הצלחתי להרגיל אותו לא לאכול בכלל.  

משבר החקלאות הישראלית מחזק מגמה מדאיגה נוספת של השתלטות בעלי הון בענפים מסוימים תוך דחיקת רגליהם של החקלאים או אילוצם להיכנס לתוואי שאינם חפצים בו, אך עושים זאת מחוסר ברירה, או מאי יכולת להתארגן ואת המחיר נשלם כולנו האזרחים בפערי התיווך שאת אותותיהם אנו כבר רואים במחירי התוצרת במרכולים.

היצור החקלאי במרבית העולם מתאפיין ביחידות יצור קטנות יחסית המתאימות למבנה של משק משפחתי, אם כי בעולם המערבי ובמדינות המפותחות רואים מגמת גדילה מתמדת של יחידות היצור תוך שימור המודל של המשק המשפחתי שהיה ונשאר מרכיב מרכזי בהם.  

כ-1000 נקודות התיישבות פרוסים בהתיישבות והם כוללים מעל 800 אלף תושבים ובהם קיבוצים, מושבים שיתופים, מושבי עובדים, כפרים שיתופיים וישובים קהילתיים.

צמצום מספר החקלאים מוכר בעולם המודרני ותופעה זו לא פסחה על ישראל, אך בשונה ממה שנעשה בעולם המערבי שבו השכילו המדינות כבר לפני שנים רבות ללוות תהליכים אלו בתכניות ומשאבים שמחזקים את החקלאים ופרנסתם, הרי שבישראל לא רק שיחס השלטון למצב אינו דומה אלא שבמבחן המעשה היא הפוך. 

החקלאים הפכו מקור הכנסה בלתי נדלה לאוצר בגין מס גולגולת לעובדים זרים ועוד, ביטול נקודות זיכוי לעובדים, אי הכרה בהוצאות האמיתיות של החקלאים בגין העסקתם של העובדים הזרים, מחירי מים גבוהים ותשומות יקרות.     לא זאת אף זאת, פקידי האוצר בגישתם קצרת הטווח ממקדים את מדיניותם לשורת הרווח ולא חושבים על נזקים ארוכי טווח שמדיניות זו תוביל והם עושים זאת כי יש בידיהם סמכויות רבות, אך פקידים אלה לא לוקחים שום אחריות על כישלונות שנבעו ממדיניות זו והעבר רצוף בדוגמאות רבות שכאלה.

גאולת קרקעות המדינה היוו בסיס מרכזי בהקמתה וכולנו זוכרים את התודעה הציבורית של העם בתרומה לקק"ל שנתפסה כגואלת קרקעות. (התיבה הכחולה).    חקלאי המשק המשפחתי קשורים לאדמתם, שכן לכל חקלאי יש מכסת מים וקרקע חקלאית, בקרבתה הוא יושב ועליה הוא מגדל את הגידולים החקלאים וממנה הוא מבקש למצוא את פרנסתו. 

מרבית הישובים הכפריים מפוזרים במקומות מרוחקים, שומרים על הקרקעות החקלאיות ומעבדים אותן.  עיבוד הקרקע אינו מביא רק ביטחון מזון, מזון טרי ובריא ופיזור אוכלוסייה, אלא יש בכך כדי לחזק את העסקים הקטנים, את שמירת שטחי המדינה ושמירת השטחים הפתוחים.

החקלאות מייצרת ערכים רבים והיא לא עוד מקור פרנסה רגיל והתפיסה של שורת הרווח כפי שרואה אותה האוצר לא רק שהיא מעוותת אלא עלולה להביא לנזק בלתי הפיך שניצניו כבר כאן.

הגיל הממוצע של החקלאים עובר את גיל השישים ודור ההמשך אינו ממהר בעקבות אבותיו.   דור ההמשך לא ממהר להגיע שכן הוא רואה את העבודה הקשה של הוריו שאין בצידה הכנסה מכבדת.   זה מקום העבודה היחיד שתלוי במזג האוויר, בפערי התיווך הבלתי מוצדקים ובתנודות השוק העולמי שמושפעות גם משערי מטבע והצפות השוק בסחורה זולה מעת לעת.   לדור ההמשך יש אלטרנטיבה שכן רובו משכיל וגם אם העבודה בחקלאות קורצת להם ויש בה נוסטלגיה, רבים מהם בוחרים ומעדיפים פרנסה בטוחה במשרד ממוזג.

הדחיפה הבלתי רציונלית של האוצר להתייעלות הביאה לפיתוח יחידות יצור גדולות שבינן ובין המשק המשפחתי כבר אין קשר והנזק בענף הרפת כדוגמא למגמה זו כבר נותן אותותיו, כאשר הוא אילץ מאות רפתנים בעיקר מהפריפריה להיפלט מהענף וחייב את הנותרים בהגדלת יחידות היצור שלהם לגודל שבו יש לשאול, האם זה עדיין משק משפחתי?

לחקלאות הישראלית והחקלאים  אין במה להתבייש והדבר בא לידי ביטוי לא פעם בדברים של שרים  בעיקר כאשר הם מבקרים במדינות אחרות שבהם בד"כ יש ביקוש לידע ולניסיון הישראלי בחקלאות. רק לאחרונה נשמעו דברים דומים מפיו של ראש הממשלה, מר נתניהו בביקורו באיטליה, אך עם תשבחות לא משלמים במכולת.

על הממשלה להכין בשיתוף נציגי החקלאים תכנית ארוכת טווח שתבטיח את יכולתם של החקלאים להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם תוך שינוי תפיסה שבה היתרון לגודל הינו מרכיב מרכזי. ראוי לרכז מאמץ בצמצום פערי התיווך, בטיפול בכשל השוק של שוק התשומות שבו אין תחרות, להפחית משמעותית את מחיר המים, לבטל לאלתר את מס המעסיקים על העובדים הזרים ולהשיב את נקודות הזיכוי ולאפשר מגוון אפשרויות פרנסה בעיקר בתחומים כמו תיירות חקלאית וכפרית, עיבוד תוצרת ועוד.  מגוון הפרנסות יחזקו את העוסקים בענף ויעודדו את דור ההמשך לראות בו מקור פרנסה.