חברות מכוח התנהגות

האו"ם הכריז על שנת 2012 כ"שנת הקואופרציה"  בעולם,  וזאת בהערכה לקואופרטיבים בעולם שבהם חברים כמיליארד חברים. מדובר בקואופרטיבים המנהלים תאגידי ביטוח, פנסיה, תחבורה,  ייצור, חקלאות ועוד ואשר חבריהם מנהלים אותם במשותף לטובת רווחת חבריהם שביטוי אינו רק כלכלי, אלא חברתי, ארגוני המבטא אחריות משותפת של חבריו, בשונה מחברה שבה יש בעלי מניות ועובדים ומטרת של בעלי המניות למקסם את רווחיהם.

ההתיישבות, רובה ככולה מתנהלת באמצעות קואופרטיבים המוגדרים כ"אגודות שיתופיות" מסוגים שונים ובהם קיבוץ, מושב, מושב שיתופי, כפר שיתופי, אגודה  להתיישבות קהילתית ועוד.

החברות באגודה מוגדרות בתקנון האגודה, בפרק העוסק ב"חברות באגודה", שם מוגדרים "סגולות הכשירות לחברות".     

סגולות הכשירות לחברות כוללות בד"כ את חובת המגורים בישוב, גיל מינימאלי (בד"כ 18-21) ותנאים נוספים המשתנים מתקנון לתקנון, אך בכל מקרה מחויבים המועמדים לחברות להגיש בקשה להתקבל לאגודה.  האגודה  יכולה להחליט כי המועמדים ייבחנו במכון המתמחה במיון מועמדים לאגודות בנוסף על ראיון בפני ועדת הקליטה באגודה.  ההחלטה על קבלת המועמדים לחברות מתקבלת בחלק מהאגודות באסיפה הכללית ובחלק מהאגודות בהנהלת האגודה, ובכל מקרה כל אגודה חייבת לקבל החלטות רק על פי הקבוע בתקנון האגודה.

אין זה מיותר לציין כי האסיפה הכללית, היא למעשה המוסד העליון של האגודה, והיא כוללת את כל חברי וחברות האגודה ושם במסגרת האסיפה נקבעת המדיניות הכוללת של האגודה בנושאים שונים, כולל תקציב האגודה שנקבע בכל שנה.    האסיפה גם בוחרת את הנהלת האגודה מתוך חבריה, לתקופה קצובה שנקבעה בתקנון על מנת שההנהלה תנהל את האגודה על פי המדיניות שנקבעה באסיפה הכללית בתקופת הכהונה.

באגודה, בשונה מחברה, יש לכל חבר וחבר זכויות וחובות שווים והוא יכול לבחור ולהיבחר,  אך הדבר מחייב גם סובלנות והתחשבות בקבוצות  או בחברים שלהם דעות שונות על מנת שההחלטות יתקבלו בהסכמות על בסיס רחב ככל שניתן. 

אורגן כלכלי-חברתי כמו אגודה שיתופית אינו מתאים לכל אדם , שכן מדובר על ניהול משותף, אחריות משותפת, קבלת דעת הרוב ועוד. 

רבים מחברי האגודה מודעים להיותם חברים בתאגיד המוגדר "כאגודה", אך רבים מהם לא קראו את תקנון האגודה.   חשוב להדגיש כי תקנון האגודה הינו החוזה בין האגודה לחבריה ובין חברי האגודה בינם לבין עצמם ויש חשיבות להכיר את התקנון ולעדכן אותו בהתאם לצרכיהם של חברי האגודה.

קיימת דרך נוספת שבה מתקבלים חברים לאגודה, דרך שלא רק שאינה מקובלת, אלא דרך שעלולה לעורר בעיות קשות בהתנהלות האגודה. מדובר בחברות "מכוח התנהגות" באגודה.

התאם לתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973, המפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:

 "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

קרי, אין מדובר בדרך מקובלת של קבלה לחברות על פי התקנון, אלא מצב שבו המבקש להיות חבר מעילה זו יוכיח כי הוא נהג  כחבר באגודה וגם האגודה ראתה בו כחבר, וזאת על פי הדרך שבה נהגו הצדדים זה לזה. מדובר לא על מקרה חד פעמי אלא על תקופה סבירה שבה ראה המבקש את עצמו כחבר וכך ראתה בו האגודה.  

מצב זה שבו מתקבל חבר, אינו תקין והדרך למניעתו היא להימנע מהכנסת מי שאינם חברים לדיונים באסיפה הכללית, אלא רק במקרים מיוחדים שבה מוזמנים גם מי שאינם חברים תוך הקפדה שה"אורחים" אינם מצביעים.  (לדוגמא בדיון על הרחבה ).  יש לזכור כי ייפוי כוח  לייצוג באסיפה הכללית ניתן למסור רק לחבר האגודה, שיכול לאחוז בלא יותר משני ייפוי כוח ורק במקרים שבו מוסר ייפוי הכוח נמצא בחו"ל. כמו כן יכול  חבר לייצג את בן הזוג  שלו שנבצר ממנו להגיע לאסיפה הכללית באמצעות ייפוי כוח.  כל הצגת ייפוי כוח בנסיבות אחרות הינו בניגוד לפקודת האגודות השיתופיות.  במידה וייפוי הכוח מוחזק על ידי מי שאינו חבר באגודה, גם אם מדובר בנסיבות מוצדקות (החבר בחו"ל), וייפוי הכוח מתקבל, הרי שזו אחת הדרכים שעלולים להוביל לחברות מכוח התנהגות של האוחז בייפוי הכוח.  על האגודה להקפיד לנהל תכתובות עם חברי האגודה ולא עם בני משפחתם של החברים או דיירים בעניינים הנוגעים לאגודה. מומלץ גם לתקן את תקנון האגודה, כך שיכלול סעיף, שלא תוקנה חברות מכוח התנהגות ובכך לחסום  הקניית חברות מכוח התנהגות.

האגודה מנוהלת על ידי חבריה, הנבחרים מתוך האסיפה הכללית עובדה המחייבת כל חבר ובוודאי את הנהלתו בהכרת תקנון האגודה לפחות.  יש חשיבות לרענן ולעדכן את התקנון בהתאם לרוח הזמן וציפיות החברים.    יש אתרים ייעודיים העוסקים בכך ובהם מפורסמים פסקי דין עדכניים, הוראות והנחיות חדשות בתחומים שונים המשפיעים על המרחב הכפרי בכלל ועל כל אגודה ואגודה, וחברי אגודה האחריות  היא של כל אחד ואחד להיות מעורב ומשפיע, תורם ונתרם!.

ההבחנה בין מעשי הכנה לניסיון לשימוש חורג עושים את ההבדל בין הרשעה לזיכוי

ביהמ"ש המחוזי בב"ש, זיכה נאשם (להלן: "המערער") שהורשע בביהמ"ש  השלום בגין שימוש במקרקעין מחריגה מהיתר, זאת בשל הכנסת כסאות ושולחנות למחסן בחצרו.

כידוע שימוש במקרקעין ללא היתר, הן כשימוש חורג והן בבניה ללא היתר  הן עבירות פליליות שבגנינן ניתן להטיל עונשים, כולל עונשי מאסר וכנסות כבדים.   מאידך,  הרשעה  בעבירה פלילית מחייבת גם  יסוד נפשי וגם יסוד עובדתי  (כוונה ומחשבה )ובלעדיהם ביהמ"ש לא ממהר להרשיע אזרח  בעבירה פלילית.

כבוד השופטת טלי  חיימוביץ  בוחנת בפסק הדין המלומד, האם אכן נעברה עבירה של שימוש חורג בגין כוונתו של המערער לעשות שימוש חורג במחסנו.

ביהמ"ש  מנתח את פסיקת ביהמ"ש השלום וקובע כי לא מקובלת עליו קביעת ביהמ"ש השלום כי המסקנה ההגיונית היחידה מהכנסת כסאות ושלחנות למקום היא כוונה לשימוש חורג ללא היתר ולא זאת אף זאת,  קובע ביהמ"ש כי עצם הכוונה לשימוש חורג אין בה כדי לקיים את העבירה המושלמת או הנסיון לקיום העבירה.

מדובר  במבנה חקלאי, המשמש על פי ההיתר כמחסן חקלאי ואשר על פי כתב האישום הוכנסו אליו שולחנות וכסאות לשם שימוש למסעדה או לאולם אירועים.  המערער טען, כי העובדות נכונות, שכן הוכנס ציוד זה עוד בסוף שנת 2006, אך עד לקבלת ההיתר ב-6.09 לא נעשה במקום שימוש כמסעדה. ביהמ"ש השלום סבר כי עצם הכנה, היא בבחינת ניסיון וגם  הכנסת שולחנות וכסאות למחסן חקלאי מהוות עבירה מוגמרתת בהיות עצם האיחוסן שימוש חורג.

המערער טען בערעור כי מאחר ולא היו כל ראיות לקיום אירועים במבנה, לא היה על ביהמ"ש השלום לקבוע כי נעשה שימוש חורג וגם הכנסת ריהוט לא הופכת את המעשה לעבירה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם תנאי ההיתר. המערער טען גם כי, לא התכוון מתכתחילה להפעיל את העסק ללא היתר ולא הוכח כי  בעצם ההכנה הייתה כוונה לשימוש חורג ללא היתר.

ביהמ"ש בניתוח מעמיק קובע כי לא מקובלת עליו מסקנתו ההגיונית היחידה של ביהמ"ש השלום כי עצם הכנסת כסאות ושולחנות למחסן הינם כוונה לשימוש חורג.

קביעת ביהמ"ש השלום כי "הנאשם התכוון לעבור את העבירה" אינה מתקבלת על ידי ביהמ"ש המחוזי, שכן אישום אינו אודות הכוונה, אלא אודות המעשה הפלילי ורק שימוש חורג ולא כוונה לעשות כן, יקים את יסודות העבירה.  ביהמ"ש המחוזי שואל "כיצד אם כך ניתן משקל כה רב, עוד לחובתו של נאשם, לכוונות הלב שלו?".

כבוד השופטת חיימוביץ קובעת בפסה"ד כי  המשיבה לא הציגה כל ראיות לכוונת המערער להפוך את המחסן לאולם, כמו התקשרות בחוזה לקיום אירוע, קבלת הזמנות, העסקת עובדים  ולכן מגיעה למסקנה כי אין בהכנסת השולחנות והכיסאות כדי להביא למסקנה  כי הייתה כוונה לקיים אירועים בטרם קבלת ההיתר.

ביהמ"ש גם קובע כי עצם הכנסת הכיסאות והשולחנות למחסן במנותק מכוונות הלב של המערער, אין בהם כדי להקים עבירה בגין שימוש חורג.  ביהמ"ש מפנה לפסיקה שבה כבר נקבע כי שימוש, כולל שימוש אחר שהוא פחות מפריע לסביבה, יכול להיכלל בגדר שימוש זה.   מסקנתו של ביהמ"ש היא כי אחסנת שולחנות וכסאות פוגע פחות ומפריע פחות לסביבה ולכן תואם את הערכים אותם החוק מבקש לקדם.

ביהמ"ש קובע כי ניתן היה גם לזכות את המערער מכוח הסייג של "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין) שבו נקבע כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל  ערך".

לסיכום  קובע ביהמ"ש כי אין באחסון השולחנות במחסן חקלאי כל סכנה לערכים החברתיים המוגנים ולכן בנסיבות אלה אין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית ומזכה את המערער .

(עפ"א 21821-11-11)

תאוות הפרסום של מבקר המדינה היוצא

עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופכת כל בעל סמרטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבות כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.

ראשי ממשלות ישראל בעבר ובהם בן גוריון, גולדה מאיר או אשכול , לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח שהיו נבחרים שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם  לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי, או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהם גם רואים וגם שומעים את המועמד ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.

פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם ל"תת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו  הפרסומות שבאמצעותם מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.

כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד  או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.

מאידך, ניצול המדיה הופכת כל אחד מאיתנו, לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, בלוגים, טוקבקים ואתרים אחרים על מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.

בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במסורה במעמדם, על מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם ובהם ביהמ"ש, הפרקליטות ,מבקר המדינה ועוד שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.

אין זה סוד שמבקר המדינה המסיים, כבוד השופט בדימוס לינדנשטראוס נדבק במחלת ה"פרסום מניה"  מחלה, שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי  בעניינים  שעדיף לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת.  זו בדיוק הדוגמא הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר".   תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות.

אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת טווח ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד תיעשה על פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות, ולעשות יחסי ציבור למעשיו.

העידן המודרני הביא עימו יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת  גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הופכות וה"מאבק" של מבקר המדינה עם היוהמ"ש רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.

נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד שלה הוא ראוי.