עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופכת כל בעל סמרטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבות כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.
ראשי ממשלות ישראל בעבר ובהם בן גוריון , גולדה מאיר או אשכול , לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח שהיו נבחרים שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי, או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהם גם רואים וגם שומעים את המועמד ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.
פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם ל"תת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו הפרסומות שבאמצעותם מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.
כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.
מאידך, ניצול המדיה הופכת כל אחד מאיתנו, לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, בלוגים, טוקבקים ואתרים אחרים על מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.
בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במסורה במעמדם, על מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם ובהם ביהמ"ש, הפרקליטות ,מבקר המדינה ועוד שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.
אין זה סוד שמבקר המדינה המסיים, כבוד השופט בדימוס לינדנשטראוס נדבק במחלת ה"פרסום מניה" מחלה, שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי בעניינים שעדיף לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת. זו בדיוק הדוגמא הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר". תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות.
אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת טווח ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד תיעשה על פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות, ולעשות יחסי ציבור למעשיו.
העידן המודרני הביא עימו יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הופכות וה"מאבק" של מבקר המדינה עם היוהמ"ש רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.
נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד שלה הוא ראוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה