ביהמ"ש המחוזי בב"ש, זיכה נאשם (להלן: "המערער") שהורשע בביהמ"ש השלום בגין שימוש במקרקעין מחריגה מהיתר, זאת בשל הכנסת כסאות ושולחנות למחסן בחצרו.
כידוע שימוש במקרקעין ללא היתר, הן כשימוש חורג והן בבניה ללא היתר הן עבירות פליליות שבגנינן ניתן להטיל עונשים, כולל עונשי מאסר וכנסות כבדים. מאידך, הרשעה בעבירה פלילית מחייבת גם יסוד נפשי וגם יסוד עובדתי (כוונה ומחשבה )ובלעדיהם ביהמ"ש לא ממהר להרשיע אזרח בעבירה פלילית.
כבוד השופטת טלי חיימוביץ בוחנת בפסק הדין המלומד, האם אכן נעברה עבירה של שימוש חורג בגין כוונתו של המערער לעשות שימוש חורג במחסנו.
ביהמ"ש מנתח את פסיקת ביהמ"ש השלום וקובע כי לא מקובלת עליו קביעת ביהמ"ש השלום כי המסקנה ההגיונית היחידה מהכנסת כסאות ושלחנות למקום היא כוונה לשימוש חורג ללא היתר ולא זאת אף זאת, קובע ביהמ"ש כי עצם הכוונה לשימוש חורג אין בה כדי לקיים את העבירה המושלמת או הנסיון לקיום העבירה.
מדובר במבנה חקלאי, המשמש על פי ההיתר כמחסן חקלאי ואשר על פי כתב האישום הוכנסו אליו שולחנות וכסאות לשם שימוש למסעדה או לאולם אירועים. המערער טען, כי העובדות נכונות, שכן הוכנס ציוד זה עוד בסוף שנת 2006, אך עד לקבלת ההיתר ב-6.09 לא נעשה במקום שימוש כמסעדה. ביהמ"ש השלום סבר כי עצם הכנה, היא בבחינת ניסיון וגם הכנסת שולחנות וכסאות למחסן חקלאי מהוות עבירה מוגמרתת בהיות עצם האיחוסן שימוש חורג.
המערער טען בערעור כי מאחר ולא היו כל ראיות לקיום אירועים במבנה, לא היה על ביהמ"ש השלום לקבוע כי נעשה שימוש חורג וגם הכנסת ריהוט לא הופכת את המעשה לעבירה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם תנאי ההיתר. המערער טען גם כי, לא התכוון מתכתחילה להפעיל את העסק ללא היתר ולא הוכח כי בעצם ההכנה הייתה כוונה לשימוש חורג ללא היתר.
ביהמ"ש בניתוח מעמיק קובע כי לא מקובלת עליו מסקנתו ההגיונית היחידה של ביהמ"ש השלום כי עצם הכנסת כסאות ושולחנות למחסן הינם כוונה לשימוש חורג.
קביעת ביהמ"ש השלום כי "הנאשם התכוון לעבור את העבירה" אינה מתקבלת על ידי ביהמ"ש המחוזי, שכן אישום אינו אודות הכוונה, אלא אודות המעשה הפלילי ורק שימוש חורג ולא כוונה לעשות כן, יקים את יסודות העבירה. ביהמ"ש המחוזי שואל "כיצד אם כך ניתן משקל כה רב, עוד לחובתו של נאשם, לכוונות הלב שלו?".
כבוד השופטת חיימוביץ קובעת בפסה"ד כי המשיבה לא הציגה כל ראיות לכוונת המערער להפוך את המחסן לאולם, כמו התקשרות בחוזה לקיום אירוע, קבלת הזמנות, העסקת עובדים ולכן מגיעה למסקנה כי אין בהכנסת השולחנות והכיסאות כדי להביא למסקנה כי הייתה כוונה לקיים אירועים בטרם קבלת ההיתר.
ביהמ"ש גם קובע כי עצם הכנסת הכיסאות והשולחנות למחסן במנותק מכוונות הלב של המערער, אין בהם כדי להקים עבירה בגין שימוש חורג. ביהמ"ש מפנה לפסיקה שבה כבר נקבע כי שימוש, כולל שימוש אחר שהוא פחות מפריע לסביבה, יכול להיכלל בגדר שימוש זה. מסקנתו של ביהמ"ש היא כי אחסנת שולחנות וכסאות פוגע פחות ומפריע פחות לסביבה ולכן תואם את הערכים אותם החוק מבקש לקדם.
ביהמ"ש קובע כי ניתן היה גם לזכות את המערער מכוח הסייג של "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין) שבו נקבע כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
לסיכום קובע ביהמ"ש כי אין באחסון השולחנות במחסן חקלאי כל סכנה לערכים החברתיים המוגנים ולכן בנסיבות אלה אין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית ומזכה את המערער .
(עפ"א 21821-11-11)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה