בין רפיסות שלטונית למנהיגות אחראית

זה שנים רבות שהתחושה הרווחת בציבור שהממשלה והעומדים בראשה אינם מגלים אחריות בנושאים שונים ומגוונים. לא מדובר רק בממשל הנוכחי, אלא בתופעה ההולכת שמתחזקת של רפיסות השלטון שאליה חודרת הפקידות בצורה מדאיגה.

הידרדרות התרבות השלטונית בישראל מזכירה לא במעט את הסדרה הבריטית ("כן, אדוני ראש הממשלה") העוסקת ב"שליטים האמיתיים", הלא הם הפקידים ובראשם נערי האוצר והפרקליטות.

מדובר על תופעה הזויה שבה פקידים (בכירים ככל שיהיו) מובילים החלטות הרות גורל, מבלי שהם נבחרו לקבוע מדיניות כלשהי ומבלי שהם נדרשים לשלם על כישלונותיהם או החלטותיהם השגויות.

האסון בכרמל רק חיזק וחידד את התופעה וזאת לאור התוצאה הקשה שהחלטות שנעשו בנושא הכבאות לאורך השנים לא תרמו למניעת האסון הנורא, אך אין זה המקרה היחיד.

הביטחון האישי של אזרחי המדינה נמצא בירידה מתמדת זה שנים וזאת בשל אוזלת ידה של המשטרה בטיפולה באלימות הגוברת ובגניבות בכלל. כל מי שפרצו לביתו או גנבו את רכבו יכול להעיד על תחושת חוסר האונים מהקלות הבלתי נסבלת שבהם מתרחשת התופעה.

צרכי המים של ישראל הוא צורך קיומי וביטחוני ומצב משק המים הוא כתוצאה של כישלון של פקידים בלבד. ישראל מובילה בעולם בניצול מערכות מים וייעול. אנו שיאנים של ניצול מי קולחין (76% וספרד השנייה עם כ-27%). מצבו המחפיר של משק המים הוא תוצאה למדיניות קלוקלת של שנים רבות.

כך אפשר להוסיף סוגיות נוספות כמו חדירת מסתננים לגבולנו בדרום, את חוסר ההיערכות לרעידות האדמה, את מצב תלמידי ישראל במערכת החינוך הנדחסים לכיתות של 40 תלמידים, את עליית מחירי הדיור כתוצאה מאי היערכות נכונה של ממ"י ומשרד השיכון ועוד.

רשימה זו אינה גזרה משמים, כאשר יש תוכניות ארוכות טווח שאותם מובילים מנהיגים מתוך הכרה והבנה שהם נבחרו להנהיג ולהוביל.

הצלחות ישראל בהיטק ובחקלאות כדוגמא אפשר לזקוף לעוסקים במלאכה ולא לממשל. גם בעניין זה התנהלות הממשל, שלא נאמר רשלנותו מביאה לבריחת מוחות אל מעבר לים וכאשר ניזכר באסון הבא (בריחת המוחות) גם זה יהיה מאוחר

מנהיגות ואחריות צריך לקחת, שכן לכך נבחרי הציבור קיבלו את המנדט מהעם..להוביל ולנווט!.

השיטה שבה שולחים קדימה פקידים על מנת להתיש את נציגי המגזרים השונים עובדת עד שלב מסוים, שכן בסופו של דבר האחריות מוטלת על כתפיו של המנהיג העומד בראשו של המשרד.

במדינה מתוקנת, לא צריך לחכות לדו"ח מבקר המדינה או לדיון בוועדה לביקורת המדינה. במדינה מתוקנת, מנהיג שכשל צריך לקחת אחריות (לפחות במעשה זה!) וללכת הביתה.

רפיסות שלטונית מביאה לאנרכיה. רפיסות שלטונית היא גם כאשר מנהיג מעדיף את אינטרס הקואליציה על אינטרס המדינה. רפיסות שלטונית היא גם כאשר הנבחרים שוכחים שהם נבחרו לייצג את בוחריהם אך תפקידם גם ליצור תשתית ארוכת טווח לדורות הבאים.

מהבטחות  כבר שבענו, ישראל זקוקה למנהיגים שבמעשיהם יביאו לחידוש האמונה ואופטימיות של האזרחים בממשל ואשר יחזקו בהם את תחושת הביטחון.

מה בין קיבוץ מרחביה שבעמק לאגודה שיתופית מעוז אביב

ההבדל ההיסטורי, המובן מאליו לכל רשויות המדינה, בין הקצאת קרקעות המגורים במגזר החקלאי לבין הקצאתן למגזר העירוני הוא "סברה בעלמא", שלא הוכחה מעולם בית המשפט העליון יצטרך להכריע בקרוב האם הוא מכיר בזכויות חקלאי מרחביה בחלקת המגורים   עמדת מינהל מקרקעי ישראל, לפיה יש שני עולמות - קרקע עירונית וקרקע חקלאית - מהווה כשל לוגי טיפוסי; זהו הכשל הלוגי של הנחת המבוקש. במילים אחרות, מניחים כי ישנו הבדל "עוד טרם קום המדינה" בתנאי ההקצאה והניהול של 'קרקע עירונית' לעומת 'קרקע חקלאית', אף על פי שקרקע שהוקצתה בעבר כחקלאית שודרגה למעלת קרקע עירונית בישובים רבים שסופחו למגזר העירוני, בהתיישבות הכפרית-למחצה, במשקי עזר וכיוצא באלה. ההבדל בין המגזר העירוני לבין המגזר החקלאי מבוסס על לא-כלום; הבסיס הוא ואקום ראייתי. זו קונספציה; סברה בעלמא. אין כל ראיות מהותיות התומכות בתזה לפיה ישנם הבדלים בין התנאים הכספיים של הקצאת וניהול קרקע ותיקה (מהתקופה שלפני הקמת המינהל) במגזר העירוני לבין הקצאת וניהול קרקע ותיקה במגזר החקלאי. קונספציה של המינהל בימים אלה מתנהלת עתירה משפטית בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, בעניין התשלום הנדרש עבור היוון זכויות המגורים של מתיישבים במגזר הכפרי. רובם ככולם, חוכרים ותיקים היושבים על הקרקע עוד בטרם קמה המדינה, ובוודאי טרם הקמת מינהל מקרקעי ישראל. הרושם של מי שנכח בדיונים הוא כי המינהל דבק בעמדה על פיה יש לדחות את עתירת ההתיישבות להשוואת זכויות על בית המגורים בדומה לתנאי המגזר העירוני, זאת על יסוד טענת המינהל בדבר הבדלים "תהומיים" כביכול שקיימים בין הקצאת וניהול קרקע במגזר העירוני לבין המגזר החקלאי. עניינה של העתירה הוא האפליה הקשה בדרישת תשלומי דמי חכירה מהוונים עבור קבלת חוזה חכירה על בית החבר. בעוד שבמגזר העירוני נדרשו החוכרים לשלם 3.75% (בתוספת מע"מ) בלבד מערך הקרקע, נדרשים חברי קיבוץ ומושב לשלם 33% (בתוספת מע"מ) מערך הקרקע עבור אותה זכות ממש. דומה, כי השתרשה במינהל קונספציה, בה הוא מזדרז להיאחז בפסיקת בית המשפט העליון הנוגעת לשינוי ייעוד הקרקע - בג"ץ הקרקעות (בג"ץ 244/00) ולהחילה גם במקום בו מדובר בסוגיה אלמנטרית ומוסכמת של הזכות לבית מגורים. הזכות על בית אינה כרוכה בשינוי ייעוד ואינה כרוכה בגריעה כלשהי, חלילה, של רכוש ציבור. ענינה הוא זכות חבר אגודה למכור בית לאדם שיצטרף אף הוא לאגודה. המינהל משליך מהסוגיה של הקצאת התמורות בשינוי יעוד קרקע חקלאית (בג"ץ הקרקעות) על סוגיה נפרדת לגמרי, היינו: שאלת הזכויות של המושבים והקיבוצים בחלקת המגורים הקיימת מקדמת דנא. זכויות אלו מעוגנות בחוזי החכירה לדורות שברשות ישובים אלו. "דמי חכירה סימליים"?! הסוגיה מונחת, כאמור, לפתחו של הרכב בית המשפט העליון בפרשת קיבוץ מרחביה השנייה (בג"צ 2090/09). בפרשת זו נפרסה תשתית ראייתית המצביעה על כך כי בתחום המגורים לא היה כל הבדל של ממש בשיעורי דמי החכירה ששולמו על ידי אגודות שיתופיות ותיקות בעיר (כגון: מעונות עובדים) או בכפר. לאמיתו של דבר, ההבחנה המלאכותית בין חוכר דירה באגודה שיתופית אפקה, אגודה שיתופית צהלה או אגודה שיתופית מעוז אביב (היוון תמורת 3.75%) לבין החוכר בכפר, חסרת כל אחיזה בקרקע המציאות (תרתי משמע). במסגרת עתירת מרחביה השנייה הצביע בא כוח העותרים, עו"ד רוגין, כי התיאור האידילי והמושלם המופיע בפרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית, על פיו "בקרקע עירונית על החוכר לשלם עם קבלת הקרקע דמי חכירה ראשוניים בשיעור 40%-80% מערכה ובנוסף עליו לשלם דמי חכירה שנתיים בשיעור 5% מהיתרה", מנותק לחלוטין מהמציאות. המציאות הריאלית הינה שמחירי הקרקע שהוקצתה לחוכרים הותיקים במגזר העירוני היו, במודע ובמכוון, במשך עשרות בשנים ועד ראשית שנות ה-80, מחירים בלתי ריאליים לחלוטין. למעשה, היו אלו מחירים סמליים. והרי, כידוע, מרבית הקצאות הקרקע החקלאית נעשתה בתקופה זו, ואף לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל (1961). המסקנה היא כי אין הבדל של ממש בתשלום הטיפוסי של החוכר הכפרי הוותיק אל מול החוכר העירוני הוותיק. עוד יוזכר, כי ישובים חקלאיים שהם חוכרים בתנאי נחלה, משלמים, באופן טיפוסי, כ-100 אלף שקל בשנה למינהל. הוותק הממוצע של ישוב חקלאי הוא, לכל הפחות, 60 שנה. פירושו של דבר, כי במשך השנים שילם כבר כל ישוב חקלאי מיליוני שקלים רבים - בערכי קרן צמודה וריבית סמלית - עבור השימוש בקרקע. האם לכך ייקרא "דמי חכירה סמליים"?! האם דינם של כספים אלו - בהנחה הרחוקה מלהיות מובנת מאליה שהקניין הוא אך ורק פונקציה של כסף - להימחק מספרי ההיסטוריה בבחינת ולא נודע כי בא אל קרבו? מדברים אצלנו גבוהה גבוהה על "ייעול" ו"הפחתת חיכוך" בין מינהל מקרקעי ישראל לחוכרים העירוניים; צעד ראשון, מתחייב הוא לפרוע את החוב ההיסטורי בכל הנוגע לבתי החברים בהתיישבות (פעולה של העברת זכות ע"ש החבר ללא שינוי ייעוד הקרקע) ולהשוות בין התנאים של כל החוכרים, מבלי להפלות בצורה כה זועקת לשמיים (פי תשעה!) וללא כל צורך בבדיקה איזה מגזר שילם יותר דמים או יותר דם.   בסופו של יום, אין אנו מבקשים יחס מיוחד; איננו מבקשים טפיחה על השכם והכרת תודה. דיינו בשוויון.   פורסם בגלובס נדל"ן פורסם ביום 3.5.09 בגלובס נדל"ן

 

הכפר והקהילה-הקליטה בהרחבות מצעירות את הקהילה

המרחב הכפרי נמצא בעיצומו של שינוי, שתחילתו במשבר ההתיישבות בשנות ה70-, דבר שהביא בסופו של תהליך לצמצום במספר העוסקים בחקלאות אך לא בהיקף החקלאות. (תהליך דומה התרחש גם בעולם המערבי). שינוי זה הביא להתפתחות כיוונים חדשים שהשפיעו על אורח החיים בכפר. הדבר בא לידי ביטוי בצורך למצוא פרנסות חלופיות לפרנסות החקלאיות המסורתיות. בשל מגמה זו, מינה משרד החקלאות ועדה בין משרדית [ועדת קדמון] שהכינה דו"ח שהמליץ בתנאים מסוימים לאפשר תעסוקות לא חקלאיות בחלקה א'. דו"ח זה אף אושר בממשלה ורשויות התכנון השונות פועלות ליישומו במקומות הנדרשים. חלק מהמתיישבים מצאו פרנסתם מחוץ לישוב וחלק נוסף משלב את העבודה החקלאית עם עיסוק נוסף.

דו"ח "ועדת שיש" שבא להתמודד עם משבר ההתיישבות, הציע בסוף שנות ה70- לפעול להרחבת הישובים בתושבים שיגורו בכפר, אך ימצאו את פרנסתם בעיסוקים לא חקלאים, או לא חקלאים ישירים. המטרה בהחלטה זו הייתה לאפשר קיומה של תשתית מוניציפאלית בכל ישוב מחד [שירותים כמו גן, מרפאה, מכולת וכו'] ומצד שני שהעומס הכלכלי על התושבים יקטן עם הגדלת האוכלוסייה וחלוקת הנטל בין תושבים רבים יותר [הרחבה +וותיקים].         "ועדת שיש" שהמליצה על הרחבת הישובים, ראתה לנגד עיניה את הצורך בהרחבת הבסיס החברתי-קהילתי בכל ישוב.   הרחבת הישובים מאפשרת קיומם של שירותים קהילתיים בתוך הישובים המדוללים שעקב משבר ההתיישבות לא היו אטרקטיבים לבנים. קליטת בנים שלא במשק ההורים, הייתה פתרון אידיאלי.

מנהיגי ישובים רבים הכינו שיעורי בית והשתדלו לקחת את מירב הסוגיות הקשורות בצרופם של תושבים לפני קליטתם. הישובים שקלטו תושבים הבינו כי חשוב להוביל החלטות בדבר אופיו של הישוב בעתיד.

בין היתר עמד לנגד מנהיגי הישוב, הצורך לשילוב התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, שמירה על נכסי החקלאים, שמירה על היכולת להיות חקלאי, שמירה על איכות חיים, שיקום ושיפור תשתיות והשוואה עם ההרחבה, פיתוח תשתיות והתאמתם לצורכי העתיד. הרחבת הישוב במקרים רבים היוותה מנוף להשוואת תשתיות והתאמת הישוב הוותיק לשנות האלפיים. הזדמנות זו נוצרה בין היתר משילוב פיתוח תשתיות ההרחבה בפיתוח הכפר כולו.   הכנסתם של עשרות משפחות ומאות תושבים דרשה היערכות שונה של הישוב לקליטתם והיערכות למתן שירותים הולמים לכל התושבים [וותיקים כחדשים]. על מבנה הישות המוניציפאלית המתאימה יש ויכוח בין תפיסות שונות וניתן רק בנושא זה לפרסם ספר שלם.   יש לעורר חשיבה על המבנה הרצוי לקהילה תוך התייחסות למגבלות החוק. גם בנושא זה עשויים להיות התפתחויות ושינויים.

לעתים, לצערנו אנו עדים שהרחבת ישוב פלוני נעשתה ללא מחשבה תחילה ומתוך רצון צר כלכלי, או נכסי.     ההחלטה העקרונית של הרחבת הישוב מגלמת בתוכה משמעויות רחבות ביותר. מבנה הישוב משתנה ויש צורך עתה יותר מאי פעם להפריד בין האגודה המסורתית ותפקידיה לבין הישות המוניציפאלית החדשה.     אומנם, באופן פורמאלי בישוב שאין בו ועד מקומי, משמשת הנהלת האגודה גם כועד מקומי, אך הוספת "ההרחבה" דורשת שינוי מהותי בתפקודו של הכפר. ניהול הנושאים המוניציפלים חייב להיעשות בשיתוף כל התושבים. 

יש לאפשר מעורבות של כלל האזרחים בקהילה בועדות השונות שעוסקות בארגון הקהילה. מעורבות זו יש לה חובות [תשלום מסים למשל] וזכויות [יכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות למשל]. החוק מתיר זאת ואנו לא עושים טובה בכך שאנו מאפשרים ל"תושבניקים" להיות מעורבים.   מאחר והחוק מחייב זאת, מן הראוי שזה יעשה בחשיבה נכונה ובהעברת מסר ברור של שותפות אמיתית.

חברי האגודה החקלאית, בעלי הזכויות בקרקע ובעלי הנכסים ההיסטוריים צריכים להיערך למצב החדש.  טוב יעשה אם יחתמו הסכמים בין האגודה הוותיקה והישות המוניציפלית החדשה בדבר אותם הסדרים. ראוי לקבוע כללים לגבי שימוש במבנים המשמשים את כלל הציבור. 

הכפר חייב ליזום התאמת תוכנית מתאר עדכנית שתתאים את צורכי הישוב לשנים הבאות. תוכנית זו תבטא את שאיפות הכפר בתעסוקה, תרבות הפנאי ואיכות החיים.   תב"א [תוכנית בניין עיר] זו תלווה בתשריט ותקנון שיקבעו לשנים הבאות את כיווני ההתפתחות של הכפר.   על מנת לעשות עבודה יסודית, כדאי להתייעץ ולחשוב היטב על אופיו ואפיונו של הכפר העתידי. זה חייב להיעשות בשילוב הקהילה.

האגודה תהפוך בשנים הבאות לגוף חשוב שעיסוקו יתמקד בתחום הכלכלי ותפיסה זו צריכה לבא לידי ביטוי בניהול האגודה. באמצעות האגודה נשמרים זכויות המים והקרקע של החברים ולכן עבודתה של האגודה צריכה להיעשות בצורה עניינית ,מקצועית ולטובת כלל חבריה.

התקנון של האגודה ברוב הישובים מיושן ואינו משקף את התהפוכות שעברו על ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות.   תקנון זה מסדיר היום את מערכת היחסים של החברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה.   אגודות רבות התייחסו לנושא חשוב זה ועדכנו את התקנון, תוך התאמתו להתפתחות הישוב ולרצון חבריו.  

הנתינה והתרומה לקהילה היא מטרה חשובה.   חברים רבים לא מעונינים לתרום בקהילתם בשל התנהגות מעליבה של חברים אחרים באגודה. ביקורת היא אמצעי חשוב לבקרה, בתנאי שהוא נעשה בצורה הולמת ועניינית.   ככל שחברים יתרמו בקהילתם, כך הם ירגישו מעורבות ושייכות. יש לעודד מעורבות ואחריות לטובת הכלל, אך יש למנוע הסתה ופגיעה שפוגעים בסופו של דבר ברוח הנתינה והתרומה לקהילה.

לסיום, בידינו להוביל את השינויים, או להיות מובלים אליהם. בידינו להביא את הכפר למקום עם איכות חיים למען בנינו והורינו. להרוס קהילה זה קל ופשוט, אך המחיר שכולנו משלמים בקהילה שכזו דורש מחשבה תחילה. לבנות קהילה זה תהליך ארוך ומורכב הדורש סובלנות, הקשבה והבנה של צורכי האחר אך לאורך זמן הוא משתלם. בואו נבנה קהילה!.

הכפר והקהילה המשתנה

המרחב הכפרי נמצא בעיצומו של שינוי, שתחילתו במשבר ההתיישבות בשנות ה70-, דבר שהביא בסופו של תהליך לצמצום במספר העוסקים בחקלאות אך לא בהיקף החקלאות. (תהליך דומה התרחש גם בעולם המערבי). שינוי זה הביא להתפתחות כיוונים חדשים שהשפיעו על אורח החיים בכפר. הדבר בא לידי ביטוי בצורך למצוא פרנסות חלופיות לפרנסות החקלאיות המסורתיות. בשל מגמה זו, מינה משרד החקלאות ועדה בין משרדית [ועדת קדמון] שהכינה דו"ח שהמליץ בתנאים מסוימים לאפשר תעסוקות לא חקלאיות בחלקה א'. דו"ח זה אף אושר בממשלה ורשויות התכנון השונות פועלות ליישומו במקומות הנדרשים. חלק מהמתיישבים מצאו פרנסתם מחוץ לישוב וחלק נוסף משלב את העבודה החקלאית עם עיסוק נוסף.

דו"ח "ועדת שיש" שבא להתמודד עם משבר ההתיישבות, הציע בסוף שנות ה70- לפעול להרחבת הישובים בתושבים שיגורו בכפר, אך ימצאו את פרנסתם בעיסוקים לא חקלאים, או לא חקלאים ישירים. המטרה בהחלטה זו הייתה לאפשר קיומה של תשתית מוניציפאלית בכל ישוב מחד [שירותים כמו גן, מרפאה, מכולת וכו'] ומצד שני שהעומס הכלכלי על התושבים יקטן עם הגדלת האוכלוסייה וחלוקת הנטל בין תושבים רבים יותר [הרחבה +וותיקים].         "ועדת שיש" שהמליצה על הרחבת הישובים, ראתה לנגד עיניה את הצורך בהרחבת הבסיס החברתי-קהילתי בכל ישוב.   הרחבת הישובים מאפשרת קיומם של שירותים קהילתיים בתוך הישובים המדוללים שעקב משבר ההתיישבות לא היו אטרקטיבים לבנים. קליטת בנים שלא במשק ההורים, הייתה פתרון אידיאלי.

מנהיגי ישובים רבים הכינו שיעורי בית והשתדלו לקחת את מירב הסוגיות הקשורות בצרופם של תושבים לפני קליטתם. הישובים שקלטו תושבים הבינו כי חשוב להוביל החלטות בדבר אופיו של הישוב בעתיד.

בין היתר עמד לנגד מנהיגי הישוב, הצורך לשילוב התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, שמירה על נכסי החקלאים, שמירה על היכולת להיות חקלאי, שמירה על איכות חיים, שיקום ושיפור תשתיות והשוואה עם ההרחבה, פיתוח תשתיות והתאמתם לצורכי העתיד. הרחבת הישוב במקרים רבים היוותה מנוף להשוואת תשתיות והתאמת הישוב הוותיק לשנות האלפיים. הזדמנות זו נוצרה בין היתר משילוב פיתוח תשתיות ההרחבה בפיתוח הכפר כולו.   הכנסתם של עשרות משפחות ומאות תושבים דרשה היערכות שונה של הישוב לקליטתם והיערכות למתן שירותים הולמים לכל התושבים [וותיקים כחדשים]. על מבנה הישות המוניציפאלית המתאימה יש ויכוח בין תפיסות שונות וניתן רק בנושא זה לפרסם ספר שלם.   יש לעורר חשיבה על המבנה הרצוי לקהילה תוך התייחסות למגבלות החוק. גם בנושא זה עשויים להיות התפתחויות ושינויים.

לעתים, לצערנו אנו עדים שהרחבת ישוב פלוני נעשתה ללא מחשבה תחילה ומתוך רצון צר כלכלי, או נכסי.     ההחלטה העקרונית של הרחבת הישוב מגלמת בתוכה משמעויות רחבות ביותר. מבנה הישוב משתנה ויש צורך עתה יותר מאי פעם להפריד בין האגודה המסורתית ותפקידיה לבין הישות המוניציפאלית החדשה.     אומנם, באופן פורמאלי בישוב שאין בו ועד מקומי, משמשת הנהלת האגודה גם כועד מקומי, אך הוספת "ההרחבה" דורשת שינוי מהותי בתפקודו של הכפר. ניהול הנושאים המוניציפלים חייב להיעשות בשיתוף כל התושבים. 

יש לאפשר מעורבות של כלל האזרחים בקהילה בועדות השונות שעוסקות בארגון הקהילה. מעורבות זו יש לה חובות [תשלום מסים למשל] וזכויות [יכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות למשל]. החוק מתיר זאת ואנו לא עושים טובה בכך שאנו מאפשרים ל"תושבניקים" להיות מעורבים.   מאחר והחוק מחייב זאת, מן הראוי שזה יעשה בחשיבה נכונה ובהעברת מסר ברור של שותפות אמיתית.

חברי האגודה החקלאית, בעלי הזכויות בקרקע ובעלי הנכסים ההיסטוריים צריכים להיערך למצב החדש.  טוב יעשה אם יחתמו הסכמים בין האגודה הוותיקה והישות המוניציפלית החדשה בדבר אותם הסדרים. ראוי לקבוע כללים לגבי שימוש במבנים המשמשים את כלל הציבור. 

הכפר חייב ליזום התאמת תוכנית מתאר עדכנית שתתאים את צורכי הישוב לשנים הבאות. תוכנית זו תבטא את שאיפות הכפר בתעסוקה, תרבות הפנאי ואיכות החיים.   תב"א [תוכנית בניין עיר] זו תלווה בתשריט ותקנון שיקבעו לשנים הבאות את כיווני ההתפתחות של הכפר.   על מנת לעשות עבודה יסודית, כדאי להתייעץ ולחשוב היטב על אופיו ואפיונו של הכפר העתידי. זה חייב להיעשות בשילוב הקהילה.

האגודה תהפוך בשנים הבאות לגוף חשוב שעיסוקו יתמקד בתחום הכלכלי ותפיסה זו צריכה לבא לידי ביטוי בניהול האגודה. באמצעות האגודה נשמרים זכויות המים והקרקע של החברים ולכן עבודתה של האגודה צריכה להיעשות בצורה עניינית ,מקצועית ולטובת כלל חבריה.

התקנון של האגודה ברוב הישובים מיושן ואינו משקף את התהפוכות שעברו על ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות.   תקנון זה מסדיר היום את מערכת היחסים של החברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה.   אגודות רבות התייחסו לנושא חשוב זה ועדכנו את התקנון, תוך התאמתו להתפתחות הישוב ולרצון חבריו.  

הנתינה והתרומה לקהילה היא מטרה חשובה.   חברים רבים לא מעונינים לתרום בקהילתם בשל התנהגות מעליבה של חברים אחרים באגודה. ביקורת היא אמצעי חשוב לבקרה, בתנאי שהוא נעשה בצורה הולמת ועניינית.   ככל שחברים יתרמו בקהילתם, כך הם ירגישו מעורבות ושייכות. יש לעודד מעורבות ואחריות לטובת הכלל, אך יש למנוע הסתה ופגיעה שפוגעים בסופו של דבר ברוח הנתינה והתרומה לקהילה.

לסיום, בידינו להוביל את השינויים, או להיות מובלים אליהם. בידינו להביא את הכפר למקום עם איכות חיים למען בנינו והורינו. להרוס קהילה זה קל ופשוט, אך המחיר שכולנו משלמים בקהילה שכזו דורש מחשבה תחילה. לבנות קהילה זה תהליך ארוך ומורכב הדורש סובלנות, הקשבה והבנה של צורכי האחר אך לאורך זמן הוא משתלם. בואו נבנה קהילה!.

עיגון מעמדם של וועדות הקבלה

הצעת החוק בדבר עיגון מעמדם של ועדות הקבלה, באה להסדיר בחוק את מעמדם של הקהילות הכפריות הקטנות המבקשות לשמור על מאפייניהם החברתיים.

מדובר על הסדרה בחוק של נוהג הקיים שנים רבות ובעצם מאז הקמתם של הקואופרטיביים ובהם הקיבוץ, הכפר השיתופי והמושב.

הליכי קבלה מתרחשים בקואופרטיבים שונים ברחבי העולם, כולל בניו-יורק בירת הדמוקרטיה בעולם. אף אחד לא מערער על סמכותם של קואופרטיבים בספרד ובארצות אירופה האחרות שבהם פועלים קואופרטיביים לקיים הליכי קבלה.

בשונה מהעיר הגדולה, בכפר חיה קהילה אינטימית שמרבית חבריה מכירים אחד את השני.

מאפייניה של קהילה כפרית מבוססת על שותפות חברתית שבאים לידי ביטוי בהליכים של בניית הסכמות בתהליכי קבלת החלטות, על מעורבות חברתית גדולה של חבריה באמצעות אסיפת חברים או באמצעות ועדות שעוסקות בנושאים שונים ובתרומה אקטיבית המשפיעים על חייהם של החברים בקהילה.

בהיעדר הליכי קליטה, "הקהילה" יכולה להשתנות במהרה ולהפוך "לקהל" כזה שאינו מכיר אחד את השני ומנוכר לצורך של מעורבות, אחריות משותפת ותרומה לסביבה. מעבר מקהילה לקהל יש לו משמעויות רחבות.

הצורך לשמור על מאפיינים של קהילה כפרית המבקשת לשמור על  תרבות משותפת, מערבות ואחריות מחייב סינון בקבלה של שותפים לקהילה זו.

לא לכל אדם מתאים שהרוב יקבע עבורו מה תהיה איכות חייו בקהילה וטוב שכך ולא כל אדם רוצה להיות מעורב בהליכים החברתיים קהילתיים המשפיעים על איכות חייו. בני אדם רבים לא רוצים כלל להיות מעורבים בחיי קהילה ואף מעדיפים להיות ספונים בביתם, אך חמור מכך הוא שיש גם כאלו שהליכים אלו אינם מקובלים עליהם והם בוחרים להתנכר לסמכות של חברי הקהילה בקואופרטיב לקבוע.

התאמתם של אנשים לחיים בקואופרטיב יש לה השלכות רבות על מאפייני היישוב והקהילה. לא מדובר על רכישת חולצה שאם וכאשר היא לא תתאים או תתבלה נחליפה.  רוכש זכויות העומד לבנות את ביתו  או רוכש בית ממי שמבקש לסיים לעזוב את הקהילה משקיע מיטב כספו ומדובר על השקעה גדולה שבד"כ מכוונת לזמן ארוך.

בשונה מחברה עירונית שבה בד"כ אין צורך לקשר עם השכנים, הרי רכישת הבית ו/או המגרש בכפר מהווה רק חלק מהחבילה שבה מדובר על שותפות חברתית קהילתית שאינה מתאימה כאמור לכל אחד.

קיימים גורמים בחברה הישראלית המנסים לסכל את החוק בטענה כי החוק יביא להפליה של אוכלוסיות מסוימות והם אף הביאו להפלתם בפח של עיתונאים שלא טרחו לבדוק את מגבלות החוק. ראוי לציין כי החוק קובע במפורש שאין להפלות על רקע גזע, דת, מין לאום או מוגבלויות. אותם גורמים שמסיתים נגד חקיקת החוק, עושים זאת למרות הידיעה הברורה שאין מדובר בהפליה, אלא בשמירה על קהילה עם מאפיינים חברתיים מתאימים והם אינם בוחלים בשום אמצעי בניסיונם להביא לסיכול החקיקה, במקום להתמודד עם מטרתה וכוונותיה

הכפר והקיבוץ הם קהילות ייחודיות בעולם והצורך לקיימם מחייב להותיר בידי קהילות אלו את האוטונומיה לשמור על מאפייניהם של קהילות אלו.

החוק בא להסדיר  את מעמדם של ועדות הקבלה אך הוא בא גם לפקח עליהם, דבר שהמסיתים נגד החוק שוכחים לציין. הפיקוח בא להתמודד עם המקרים הספורים שבהם לכאורה נעשה שימוש לא ראוי בסמכותה של ועדת הקבלה.

ראוי לברך על הצעת החוק ואת יוזמיה.

                                                           

מי יבקר את משרד המבקר

מוסד מבקר המדינה, הינו מוסד חשוב שאמור להוות מנגנון מתריע לגבי התנהלות קלוקלת של השלטון הציבורי בכלל וביחסו אל האזרח בפרט.

האזרח התמים, בקוראו את דו"ח המבקר, רואה בדיווחיו מקור אמין לביקורת יסודית הנעשית בתחומים שונים והשאלה מה קורה כשמתברר כי מתרבים האירועים בשנים האחרונות שבהם דו"ח המבקר לא רק שאינו קולע למטרתו, אלא מוטה בשל נסיבות שאותן יש להפנות למוסד המבקר. ההתעלמות המכוונת והמגמתית תוצג לדוגמא באמצעות דו"ח המבקר העוסק ב"איוש נחלות פנויות".

החלטות הנהלת ממ"י בעניין הקפאת איוש הנחלות סותרות את החלטת המדיניות של הועדה לקרקע חקלאית של מועצת מקרקעי ישראל מיום 16.11.1992 אשר בעקבותיה יצאה הוראת אגף החקלאי מס' 31 המתירה איוש נחלות במושבים ועל פיה המינהל מחויב לפעול.

הועדה לקרקע חקלאית אשר אוחדה עם הועדה לקרקע עירונית לוועדה אחת- "ועדת המשנה" הינה ועדה סטטוטורית המורכבת אך ורק מחברי מועצת מקרקעי ישראל בהתאם להוראות סעיף 4(י)לחוק מינהל מקרקעי ישראל.

סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל קובע כי מועצת מקרקעי ישראל היא שתקבע את המדיניות הקרקעית לפיה יפעל המינהל. לפיכך, קבלת ההחלטות היא בסמכותה הבלעדית של מועצת מקרקעי ישראל והוא הגוף המוסמך הבלעדי שמונה על פי החוק לקבוע את המדיניות הקרקעית שעל פיה ינוהלו מקרקעי ישראל, בעוד הנהלת ממ"י נדרשת לפעול על פי המדיניות וההחלטות הנקבעות ע"י מועצת מקרקעי ישראל.

בעניין זה הופנו אל משרד המבקר מס' תלונות, גם על ידי כותב מאמר זה ועיקרן:

א. פקידי ממ"י פועלים בניגוד למדיניות שנקבעה על ידי המועצה.

ב. פקידי ממ"י קובעים מדיניות, סמכות שאינה נתונה להם.

ג. חוות דעת משפטית שהוכנה בסוגיה זו על ידי ממ"י לא הוצגה מעולם והיא סותרת את חובת   
    זכות העיון לצד שנפגע מהחלטה מנהלית.

ד. אין זה תפקידו של ממ"י לקבוע מדיניות בתחומי תעשיה, מלאכה, תיירות או חקלאות וסמכות
    זו נתונה למשרדי הממשלה הנוגעים בעניין.

משרד המבקר הוא כתובת טבעית להתמודדות עם חריגות חמורות אלו והיה מצופה שהמבקר יעשה את תפקידו נאמנה ולאחר שייווכח כי הטענות נכונות.

טיוטת דו"ח המבקר הועברה להתייחסות הנוגעים בדבר, ומתברר כי האגף העוסק בעניין מגלגל את עיניו ומתעלם מהממצאים שהועברו לבחינתו. בתגובה לטיוטא, נשלחו למבקר הערות רבות והוסבה תשומת ליבו שהדו"ח מפספס את העיקר.

זמן קצר לאחר מכן פורסם דו"ח המבקר ואין בו אזכור לחריגה מסמכות שעליה נשלחו מסמכים רבים ולעומת זאת הדו"ח רצוף באמירות שבינם לבין המציאות אין דבר.

מצאתי לנכון לציין מספר אמירות שהמבקר קבע אותם כאקסיומות ושבדו"חות הבאים המבקר גם יתבסס עליהן כעובדה שנכתבה בדו"ח המבקר:

"בעידן השוק הגלובלי, הנחלה בגודלה ההיסטורי אינה מייצרת עוד הכנסה ראויה לחקלאי" ונשאלת השאלה אם משרד המבקר הפך למומחה לחקלאות ואם הוא יודע לעשות את ההבחנה בין סוגי גידולים בכלל ובין חקלאות אינטנסיבית וכזו שאינה אינטנסיבית.

במקום אחר קובע המבקר כי "את הקרקע מעבדות חברות גדולות" והשאלה האם המבקר עשה עבודת מחקר, או מצא מקור לאמירות שבינם לבין המציאות אין דבר.

ודוגמא אחרונה "תפיסה אגררית שרווחה באותה עת: לעודד את המשק המשפחתי המבוסס על עבודה עצמית של בני משפחת האיכר ולהימנע מעבודה שכירה", עוד אמירה  שלכל היותר ניתן לכנותה רכילות.

הדו"ח עושה השוואה בין מגרש מגורים לבין נחלה בעוד שמדובר בשני מוצרים שונים בתכלית. מגרש מגורים נמכר במחיר מהוון ומשמש למגורים בלבד, בעוד שנחלה לא ניתנת להיוון והיא כוללת מגורים לחקלאי וחלקת אדמה חקלאית לפרנסתו.

במקום שהדו"ח יבקר בחריפות את ההנהלות הקלוקלת של הנהלת ממ"י שקיבלה ב-30.4.03 החלטה הסותרת את המדיניות שנקבעה על ידי המועצה, מתעלם הדו"ח ובכך מעודד את המשכה של ההתנהלות הלא תקינה שבה הגוף המנהל קובע מדיניות, בניגוד לחוק.

לסיום, עד לשנים האחרונות ראיתי במוסד המבקר, מקום הראוי לאמון הציבור ומקור סיוע להתעמרות הרשות הציבורית באזרח.

הדוגמא שהובאה להתעלמות המוחלטת והמכוונת של משרד המבקר מהתנהלות המנהל במקרה זה, כמו במקרים אחרים שהועברו לעיונו מעוררת צל כבד על מהימנותו של דו"ח המבקר. נשאלת השאלה האם משרד המבקר עושה את תפקידו או שמא או פועל לקדם מדיניות שהוא חפץ בייקרה ויתרה מכך, נשאלת השאלה מי מבקר את המבקר כאשר הוא לא מבצע את תפקידו?

מכתב גלוי לשר הבינוי והשיכון לאור מצוקת הדיור

לאחרונה , נשמעות בעיתונות כמו גם בהופעתך בכנס השנתי של המכון למדיניות קרקעית  של קק"ל כי יש להביא לשחרור קרקעות באזורי ביקוש, קרקעות המוחזקות על ידי מתיישבים.

בין  הדברים שהשמעת גם נרמז כי אם החקלאים לא ישתפו פעולה בהצעתך, כי אז הדברים יכפו עליהם בדרך אחרת.

צר לי שבמקום לשוחח עם מנהיגי ההתיישבות ולחשוב יחד עימם על מה שראוי ומה שרצוי בחרת בדרך זו כדי להציע את רעיונותיך, יהיה מקורם אשר יהיה.

ההתיישבות פרוסה על פני 1000 נקודות ישוב וכוללת בתוכה מושבים, כפרים, מושבים שיתופיים,  קיבוצים וישובים קהילתיים.  ההתיישבות בחלק מהמקומות חוגגת כבר  80 שנים ויותר של ההתיישבות, הרבה שנים לפני הקמת המדינה ובוודאי טרם הקמת מנהל מקרקעי ישראל.

זו אינה מליצה שגבולות המדינה נקבעו במדינה רבה על ידי יישובי חומה ומגדל ועל ידי תפיסת הקרקעות במקומות השונים שבהם הם ישבו. ההתיישבות אינה  "מדינת תל אביב" ורובה ככולה נמצאת בפריפריה הרחוקה.

גישות שנשמעות בשנים האחרונות והעטופות בדברי חנופה ובנייר צלופן  כגון "להתיישבות תרומה רבה למדינה" אך משמעותן "הכושי עשה את שלו", לא רק שלא יביאו לפתרון, אלא יביאו להמשך של חוסר תקשורת בין ההתיישבות והרצון שלה להמשיך ולקיים את המפעל הציוני האדיר למורת רוחם של זרמים פוסט ציוניים הצומחים בקרבנו.

למורת רוחם של אלה, מפעל ההתיישבות נמשך גם עתה במקומות שונים ובהם התיישבות חדשה בקרקעות חלוצה ומזרח לכיש.

תמ"א 35 שמדינת ישראל אימצה קבעה כי יש חשיבות לפריסת האוכלוסייה ברחבי הארץ, קרי  הגליל ובנגב. בבחינה שנעשתה לאחר 4 שנים לקיומה מתברר כי נתניה, אשדוד , ראשון לציון כבר הגיעו למלוא הקיבולת של תמ"א 35 כפי שזו הייתה מתוכננת לשנת 2025. משמעות הדבר כי לא יגיעו מתיישבים לכרמיאל, נהרייה ועכו וגם לא יגיעו מתיישבים לדימונה, ירוחם ואופקים.   לאחרונה אף נקבע כי קיימת הגירה שלילית של 5% מהפריפריה למרכז הארץ, תוצאה עגומה  שאינה עולה בקנה אחד עם המדיניות שהוצהרה.

בניגוד למדיניות שהוכרזה והוצהרה במשך שנים  שעיקרה הייתה עדיפות לפריפריה, אתה מציע למצוא קרקע באזורי ביקוש, במקום לעשות את כל המאמצים ולהשאיר ריאות ירוקות לטובת כלל האוכלוסייה באזור המרכז.

מצאת פתרון פופוליסטי מתחת לפנס, פתרון מצוין ל"מדינת תל אביב", אך פתרון רע למדינה ולפיזור האוכלוסייה.  הצעה זו, לא  רק שלא תביא לירידת מחירי הדיור אלא הדבר יחליש את הפריפריה וירחיק עוד יותר את יכולתם של המשפחות הצעירות לדיור בר השגה.

במקום להצהיר הצהרות שאין בהם ממש  ראוי להציע מדיניות כוללת שעל הממשלה לאמץ ואז יהיה ניתן להגיע לתוצאות מיוחלות.  להלן רשימה חלקית של פעולות שעשויות להביא לשינוי המיוחל:

א.    מכרז בין קבלנים על בניית דירות לזוגות צעירים, ללא ערך קרקע שאותו המדינה תיתן בחינם. הזוכים יהיו הקבלנים שיציעו את מחירי הדירות הנמוכים ביותר.

ב.     חזרה לבנייה של דיור להשכרה, לזוגות צעירים ולמיעוטי יכולת.

ג.      מיסוי  השכרת דירות יוקרה.  היום בעלי דירות המשכירים דירות משלמים מס של 10% בלבד.  ובנוסף עידוד השכרת דירות  קטנות במיסוי נמוך.

ד.     מתן מענקי מקום לכל מי שעובר לגור בפריפריה ובתנאי שיגור במקום מספר שנים משמעותי.

ה.    עידוד פרויקטים של "פינוי בינוי" והוספת זכויות בנייה .

ו.       חיוב כל מכרז בנייה בתמהיל הכולל בניית דירות המתאימות לזוגות צעירים.

ז.       עידוד התארגנות של קבוצות לבנייה עצמית, כאשר מדובר על קבוצות חסרי דיור  ולא  קבלנים.

ח.    פיתוח תשתיות לפריפריה ואליה,  דבר שיאפשר ניידות למקומות עבודה.

ט.    חיזוק שירותי החינוך, התרבות והרווחה בכל ישוב בפריפריה לטובת האזרחים שבחרו לגור שלא "במדינת תל אביב".

י.       עידוד יוזמה  שתקדם מקורות תעסוקה בפריפריה.

יא. עידוד החקלאות בכל מקום , שכן בשונה מתעסוקה אחרת לחקלאות יש ערכים נוספים כמו שימור, מורשת, תפיסת שטחים, דאגה לתצרוכת מזון ועוד.

המתיישבים לא מבקשים  שינוי ייעוד, הם מבקשים  להתפרנס בכבוד ולעגן את זכויותיהם  בכל מקום שבו הם גרים , בחלקם  המכריע שלושה דורות ויותר. רובם המכריע של הקרקעות החקלאיות מעובד זה עשרות שנים למרות  המדיניות הלא מעודדת של ישראל. בשונה מכל מדינות המערב שבה החקלאות זוכה לתמיכה מאסיבית, "זוכה" החקלאות בישראל לעליית מחירי מים, מיסים מופקעים בגין תעסוקת עובדים זרים, חוסר עידוד בפיתוח והשקעות ועוד.

אל תחפש את הפתרון מתחת לפנס, ועל תהלך אימים על  המתיישבים כי גישה זו רק תרחיק אותך משיתוף פעולה לפתרון כולל.

לסיום, סיפור על אימא שמנסה להעיר את הבן שלה  על מנת שילך לבית הספר,  כי כבר מאוחר.   בפעם הראשונה, הוא מסרב ורוטן "שאין לו חשק ללכת לבית הספר". כך גם הוא אמר לאימו מתחת לשמיכה כשהיא באה להעירו בפעם השנייה.

בפעם השלישית, כשהוא סירב לקום, ענתה לו אימו, תקום...אתה חייב ללכת, "אתה המנהל!".

אדוני, שר השיכון, אתה וממשלת ישראל מנהלים את המדינה ולא בית המשפט, קצת משילות לא תזיק לנו. מדיניות נקבעת על ידי מדינאים ולא על ידי פקידי אוצר או הפרקליטות. מדיניות זו יכולה להיות מבוקרת על ידי בג"ץ, אם וכאשר היא לא ראויה, אך מנהיגים מובילים שינוי ועל כך  בספרי ההיסטוריה הם מוזכרים.

במקום לקטר על מר גורלנו זה שנים רבות שהביאו לעליית מחירי הדיור שאינו בר השגה למשפחות רבות, הביאו תוכנית כוללת שתסייע גם לחיזוק הפריפריה, גם לתעסוקה, גם לתשתיות וגם למשפחות צעירות ו/או מעטות יכולת.

אל תקטר על מר גורלנו, תן לעם תקווה ומצא פתרון כולל ולא רק  על  ידי מה שמונח  לכאורה מתחת לפנס.

מתבקשת קואליציה למרחב הכפרי המשתנה

אין זה סוד שבתחומים רבים, מדינת ישראל לא רק שאין לה מדיניות כוללת, אלא שבהתנהלות מקבלי החלטותיה , אנו יכולים לחזות את ההתפתחות ואת המגמות המסתמנות וזה בהחלט לא כיוון ראוי ולא כיוון רצוי .

   

אחד הנושאים שאין להם חשיבה מערכתית כוללת היא המרחב הכפרי ובו החקלאות על מרכיביה.   החקלאות הישראלית , אין לה כמעט אח ורע ברחבי העולם והמומחים הישראלים נחשבים למוצר נחשק בקרב עמים וארצות רבות גם היום.

החקלאות והמרחב הכפרי , נתפסת היום בעולם המודרני כמוצר בעל ערך לא רק לחקלאים, אלא כמוצר חשוב לאקולוגיה , לתיירות, לשימור המרחב הכפרי ולצביון פניה של המדינה.    מה שכבר מוכר וידוע בכל העולם המערבי המפותח, עוד לא מוכר במדינתנו.

המרחב הכפרי בעולם המודרני משנה פניו וליד החקלאות המודרנית מתפתחות מגמות של קייט ותיירות כפרית, של גלריות ותעסוקות זעירות, של אטרקציות המנצלות את צביונו של המרחב הזה כמוקד בילוי לכלל האזרחים.  מגמות אלו ניתן לראות זה שנים רבות באיטליה, הולנד, צרפת ובמדינות נוספות בעולם.

במקומות שצוינו ובמקומות אחרים משקיעה כל מדינה מתקציבה סכומי עתק כדי שהפרות ירעו באחו ושיהיה ירוק סביב.  במדינות הללו מבינים, מה שעוד לא הבינו כאן (ואנו האור לגוים..!) כי זה צורך קיומי לטפח את המרחב המשתנה הזה לכיוונים ראויים ורצויים.  

בעולם המערבי יודעים לשמר את המרחב הכפרי וטפח אותו , לא רק דרך חוקי איסור ומגבלות אלא מעודדים את העוסקים במרחב הכפרי בתמריצים ראויים , ולא בזכות ידיהם העמלות של חורשי האדמה, אלא מתוך הבנה כוללת שהמרחב הכפרי צריך שיהיה נכס אקולוגי, תיירותי  שיתרום לאיכות החיים והסביבה.

החקלאות בישראל, היא חקלאות מצטיינת, אך היא אינה מסוגלת לפרנס את יוצריה בכבוד ונטישת הפרדסים בשרון היא רק דוגמא מצערת למדיניות הקלוקלת של המדינה (או שמא נאמר חוסר המדיניות).

כך, אנו נתקלים שוב ושוב בעליית מחיר המים שמחריפה עוד יותר את יכולתם של גידולים מסוימים להתקיים וזו אינה התשומה היחידה שמחירה מאמיר.

אי אפשר להטיל גזרות שהמתיישבים לא יכולים לעמוד בהם ואם חפצים אנו להוביל חשיבה מקצועית, שתתן מענה הן לשימורו של המרחב הכפרי כמוצר במחסור החשוב לאיכות החיים, לאיכות הסביבה, לתיירות ולאקולוגיה,  צריך גם להכיר בכך שהחברה כולה צריכה לשאת בנטל הזה. זה האיזון הראוי המוכר בעולם המודרני.      הפרדסים באזור השרון נעלמו ואינם ולא בגלל שאין מתיישבים חרוצים. 

מתבקשת קואליציה שבה שותפיה יבינו כי זו הדרך היחידה שבה כולם ירוויחו משימורו של המרחב הכפרי ופיתוחו.   בקואליציה הזו יש לכלול את נציגי הממשלה ובהם נציגי מנהל התכנון במשרד הפנים, את נציגי משרד החקלאות ופיתוח הכפר העוסקים במרחב הזה, את נציגי ארגוני הירוקים ואת נציגי ארגוני החקלאים. 

חשיבה זו צריכה להוביל לאמנה וחקיקה שתסייע לשימורו של המרחב הכפרי, תוך עידוד תחומי עיסוק ומגמות המשתלבות עם המרחב הכפרי, אך תוך מתן תמריצים משמעותיים לעידודה של החקלאות על מרכיביה ברחבי הארץ בכלל ובמרכז הארץ בפרט. 

הגיע הזמן להפסיק להתלונן ולעשות מעשה שיוביל לחשיבה משותפת שבה קודם כל תרוויח המדינה וירוויח המרחב הכפרי, אך ירוויחו בכבוד כל הדרים במרחב זה

הכפר והקהילה

המרחב הכפרי נמצא בעיצומו של שינוי, שתחילתו במשבר ההתיישבות בשנות ה70-, דבר שהביא בסופו של תהליך לצמצום במספר העוסקים בחקלאות אך לא בהיקף החקלאות. (תהליך דומה התרחש גם בעולם המערבי). שינוי זה הביא להתפתחות כיוונים חדשים שהשפיעו על אורח החיים בכפר. הדבר בא לידי ביטוי בצורך למצוא פרנסות חלופיות לפרנסות החקלאיות המסורתיות.  בשל מגמה זו, מינה משרד החקלאות ועדה בין משרדית [ועדת קדמון] שהכינה דו"ח שהמליץ בתנאים מסוימים לאפשר תעסוקות לא חקלאיות בחלקה א'.  דו"ח זה אף אושר בממשלה ורשויות התכנון השונות פועלות ליישומו במקומות הנדרשים. חלק מהמתיישבים מצאו פרנסתם מחוץ לישוב וחלק נוסף משלב את העבודה החקלאית עם עיסוק נוסף.

דו"ח "ועדת שיש" שבא להתמודד עם משבר ההתיישבות, הציע בסוף שנות ה70- לפעול להרחבת הישובים בתושבים שיגורו בכפר, אך ימצאו את פרנסתם בעיסוקים לא חקלאים, או לא חקלאים ישירים.  המטרה בהחלטה זו הייתה לאפשר קיומה של תשתית מוניציפלית בכל ישוב מחד [שירותים כמו גן, מרפאה, מכולת וכו'] ומצד שני שהעומס הכלכלי על התושבים יקטן עם הגדלת האוכלוסייה וחלוקת הנטל בין תושבים רבים יותר [הרחבה +וותיקים].         "ועדת שיש" שהמליצה על הרחבת הישובים, ראתה לנגד עיניה את הצורך בהרחבת הבסיס החברתי-קהילתי בכל ישוב.   הרחבת הישובים מאפשרת קיומם של שירותים קהילתיים בתוך הישובים המדוללים שעקב משבר ההתיישבות לא היו אטרקטיבים לבנים. קליטת בנים שלא במשק ההורים, הייתה פתרון אידיאלי.

מנהיגי ישובים רבים הכינו שיעורי בית והשתדלו לקחת את מירב הסוגיות הקשורות בצרופם של תושבים לפני קליטתם. הישובים שקלטו תושבים הבינו כי חשוב להוביל החלטות בדבר אופיו של הישוב בעתיד.

בין היתר עמד לנגד מנהיגי הישוב, הצורך לשילוב התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, שמירה על נכסי החקלאים, שמירה על היכולת להיות חקלאי, שמירה על איכות חיים, שיקום ושיפור תשתיות והשוואה עם ההרחבה,  פיתוח תשתיות והתאמתם לצורכי העתיד.  הרחבת הישוב במקרים רבים היוותה מנוף להשוואת תשתיות והתאמת הישוב הוותיק לשנות האלפיים. הזדמנות זו נוצרה בין היתר משילוב פיתוח תשתיות ההרחבה בפיתוח הכפר כולו.   הכנסתם של עשרות משפחות ומאות תושבים דרשה היערכות שונה של הישוב לקליטתם והיערכות למתן שירותים הולמים לכל התושבים [וותיקים כחדשים].  על מבנה הישות המוניציפלית המתאימה יש ויכוח בין תפיסות שונות וניתן רק בנושא זה לפרסם ספר שלם.   יש לעורר חשיבה על המבנה הרצוי לקהילה תוך התייחסות למגבלות החוק.  גם בנושא זה עשויים להיות התפתחויות ושינויים.

לעתים, לצערנו אנו עדים שהרחבת ישוב פלוני נעשתה ללא מחשבה תחילה ומתוך רצון צר כלכלי, או נכסי.     ההחלטה העקרונית של הרחבת הישוב מגלמת בתוכה משמעויות רחבות ביותר. מבנה הישוב משתנה ויש צורך עתה יותר מאי פעם להפריד בין האגודה המסורתית ותפקידיה לבין הישות המוניציפלית החדשה.     אומנם, באופן פורמלי בישוב שאין בו ועד מקומי, משמשת הנהלת האגודה גם כועד מקומי, אך הוספת "ההרחבה" דורשת שינוי מהותי בתפקודו של הכפר. ניהול הנושאים המוניציפלים חייב להיעשות בשיתוף כל התושבים. 

יש לאפשר מעורבות של כלל האזרחים בקהילה בועדות השונות שעוסקות בארגון הקהילה.  מעורבות זו יש לה חובות [תשלום מסים למשל] וזכויות [יכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות למשל]. החוק מתיר זאת ואנו לא עושים טובה בכך שאנו מאפשרים ל"תושבניקים" להיות מעורבים.   מאחר והחוק מחייב זאת, מן הראוי שזה יעשה בחשיבה נכונה ובהעברת מסר ברור של שותפות אמיתית.

חברי האגודה החקלאית, בעלי הזכויות בקרקע ובעלי הנכסים ההיסטוריים צריכים להיערך למצב החדש.  טוב יעשה אם יחתמו הסכמים בין האגודה הוותיקה והישות המוניציפלית החדשה בדבר אותם הסדרים.  ראוי לקבוע כללים לגבי שימוש במבנים המשמשים את כלל הציבור. 

הכפר חייב ליזום התאמת תוכנית מתאר עדכנית שתתאים את צורכי הישוב לשנים הבאות. תוכנית זו תבטא את שאיפות הכפר בתעסוקה, תרבות הפנאי ואיכות החיים.   תב"א [תוכנית בניין עיר] זו תלווה בתשריט ותקנון שיקבעו לשנים הבאות את כיווני ההתפתחות של הכפר.   על מנת לעשות עבודה יסודית, כדאי להתייעץ ולחשוב היטב על אופיו ואפיונו של הכפר העתידי. זה חייב להיעשות בשילוב הקהילה.

האגודה תהפוך בשנים הבאות לגוף חשוב שעיסוקו יתמקד בתחום הכלכלי ותפיסה זו צריכה לבא לידי ביטוי בניהול האגודה. באמצעות האגודה נשמרים זכויות המים והקרקע של החברים ולכן עבודתה של האגודה צריכה להיעשות בצורה עניינית ,מקצועית ולטובת כלל חבריה.

התקנון של האגודה ברוב הישובים מיושן ואינו משקף את התהפוכות שעברו על ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות.   תקנון זה מסדיר היום את מערכת היחסים של החברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה.   אגודות רבות התייחסו לנושא חשוב זה ועדכנו את התקנון, תוך התאמתו להתפתחות הישוב ולרצון חבריו.  

הנתינה והתרומה לקהילה היא מטרה חשובה.   חברים רבים לא מעונינים לתרום בקהילתם בשל התנהגות מעליבה של חברים אחרים באגודה. ביקורת היא אמצעי חשוב לבקרה, בתנאי שהוא נעשה בצורה הולמת ועניינית.   ככל שחברים יתרמו בקהילתם, כך הם ירגישו מעורבות ושייכות. יש לעודד מעורבות ואחריות לטובת הכלל, אך יש למנוע הסתה ופגיעה שפוגעים בסופו של דבר ברוח הנתינה והתרומה לקהילה.

לסיום, בידינו להוביל את השינויים, או להיות מובלים אליהם. בידינו להביא את הכפר למקום עם איכות חיים למען בנינו והורינו. להרוס קהילה זה קל ופשוט, אך המחיר שכולנו משלמים בקהילה שכזו דורש מחשבה תחילה. לבנות קהילה זה תהליך ארוך ומורכב הדורש סובלנות, הקשבה והבנה של צורכי האחר אך לאורך זמן הוא משתלם.  בואו נבנה קהילה!.