חברות בקהילה קואופרטיבית (אגודה) ומשמעותה

ההרחבות הקהילתיות בהתיישבות  החלו לפני למעלה משני עשורים בעקבות דו"ח ועדת שיש הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים דאז שהמליצה לקלוט משפחות לא חקלאיות בהתיישבות על מנת לחזק את הקהילות הכפריות המזדקנות שגם נאנקו תחת נטל משבר החובות וגם לא יכלו לקיים שירותים קהילתיים- מוניציפליים בשל מספרם הנמוך.  המלצות הוועדה אומצו על ידי שר החקלאות דאז, כץ עוז ועל  ידי מנהל מקרקעי ישראל  והביאו לקליטה של אוכלוסייה צעירה  של בני הישוב שלא יכלו או לא רצו לשאת בנטל החובות של המשקים ואליהם נוספו משפחות חדשות שבחרו להתיישב בקהילה כפרית.

קליטה מבורכת זו של תושבים חייבה היערכות ארגונית חדשה, כזו שתיקח בחשבון את המעורבות של התושבים החדשים בקהילה. תיקון צו המועצות האזורית (ועדים מקומיים) הינו אחד הביטויים המרכזיים לשינוי והוא קבע כי בכל מקום שבו יש יותר תושבים שאינם חברים באגודה הוותיקה (החקלאית) ייבחר באופן אוטומטי ועד מקומי נפרד ולא כפי שהיה בדרך כלל עד התיקון שבו חברי הוועד של האגודה החקלאית שימשו גם בו זמנית כוועד המקומי של הישוב.

התיקון פתר את בעיית הייצוג אך יצר בעיות חדשות. בין היתר התברר כי ההפרדה תיצור מגבלת תקציב לוועד מקומי שעד התיקון נהנה למעשה מהכיס העמוק של האגודה החקלאית ועתה עם ההפרדה המוחלטת במרבית הישובים התקציב העומד לרשותו אינו עונה על צרכי הקהילה בישוב.  אמנם, מאז ומתמיד היה מדובר בשני תקציבים נפרדים לשני הגופים, אך בעוד ועד מקומי מוגבל במקורות תקציבו  ועליו לעסוק רק בנושאים מוניציפליים הרי שאגודה שהינה תאגיד פרטי יכולה להחליט שחלק מתקציבה ישמש גם צרכים קהילתיים, חברתיים.

דבר נוסף, אף לא פחות חשוב ממנו, בעוד שתאגיד קואופרטיבי (אגודה) בנוי  על שיח בתוך הקהילה בין החברים (אסיפה, ועדות וכו'), הרי שוועד מקומי שנבחר אחת לחמש שנים על פי החוק הינו הזרוע הארוכה של המועצה האזורית במסגרת השלטון הדו רובדי הייחודי למרחב הכפרי ולכן את אישור תקציבו הוא מקבל ממליאת המועצה האזורית ולמעשה אינו מחויב להתייעץ עם התושבים או לקבל הסכמתם.

הצורך בהידברות בקהילה כפרית לבניית חזון משותף, בניית הסכמות לאיכות השירותים, לחלוקת המשאבים ולמעורבות חייב הקמת האגודה להתיישבות קהילתית.   מדובר על אגודה שבה חברים למעשה כל תושבי הישוב, הן וותיקים והן החדשים ובאמצעות האגודה ניתן לקיים שיח תושבים, לגייס תקציבים נוספים על פי החלטת האסיפה של כלל התושבים החברים בישוב.

אגודה קהילתית שמוקמת בישוב חייבת לפעול בשקיפות מלאה על מנת שחברי הקהילה לא רק ידעו מה עושה האגודה, אלא שהם יוכלו להיות מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות וישפיעו על איכות השירותים ועל דרך חלוקת התקציב והמשאבים של האגודה לטובת חבריה ורווחתם.

מספר פסקי דין עוסקים במערכת היחסים של תושבים בישוב שהיו חברים באגודה להתיישבות קהילתית , או שסירבו להצטרף לאגודה זו שכאמור כוללת את כל המתיישבים החדשים (בהרחבה) ואת המתיישבים הוותיקים שחברים גם באגודה השיתופית החקלאית.

בפרשת עפגין (ה"פ 22222-07-10) הוגשה תובעה של העותר, כנגד חיובו על פי תקנון האגודה להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית "מתיישבי אמנון".  העותר פנה לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי על מנת שביהמ"ש יורה על ביטול סעיף 11 לתקנון האגודה, סעיף המחייב כל מחזיק בנכס בתחום הישוב אמנון, הן במישרין או בעקיפין להיות חבר באגודה.

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את העתירה וכבוד השופט האשם חטיב ציין בפסק הדין כי הזכות להתאגדות היא זכות יסוד, אך היא גם כוללת את החופש להתאגדות ולא ניתן לכפות על פלוני חברות בתאגיד שבה הוא מבקש לסיים חברותו כי יש בכך הגבלת חירותו של האדם.  בית המשפט מוסיף ואומר כי זכות יסוד כמו כל זכות יסוד, ואפילו כזו המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתנת לפגיעה , אולם בתנאי שהפגיעה תהיה בחוק ההולם את ערכיה של המדינה ואשר הוא גם נועד לתכלית ראויה ואשר אינה עולה על הנדרש או על פי חוק.    במקרה הנדון לא הצליחה המשיבה, אגודת מתיישבי אמנון לשכנע את בית המשפט כי גם האגודה היא בעלת ערך הראוי להגנה. החלטה זו של ביהמ"ש גובתה בחוות דעת של משרד היועץ המשפטי לממשלה שזו גם הייתה עמדתו.

אגודה כתאגיד בשונה מחברה שמטרתה להשיא את בעלי המניות, עוסקת ברווחת חבריה ובשיפור חיי הקהילה שלהם והאחריות לכך מוטלת על חברי הקהילה. הקמתם של אגודות להתיישבות קהילתית באה לתת מענה לריק שנוצר בעקבות הפרדת הוועדים ולצורך לשמור על שיח בקהילה הכפרית המשתנה (מושבניקים ותושבניקים) ולהבטיח שתיווצר שותפות דרך בין כל האזרחים בישוב הן בעניין קביעת החזון והמטרות והן בקביעת באמצעות המשאבים ליישום חזון זה.  החלטות אלו נעשות על ידי האסיפה הכללית בכל מקום שבה שותפים כולם.

לא ניתן לכפות חברות באגודה להתיישבות קהילתית ואף לא רצוי, אך גם אסור לאפשר מצב שבו יפסיק פלוני להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית וימשיך ליהנות משירותים שניתנים על ידי אותה אגודה לתושבי הישוב, שירותים שאין הוא משלם עליהם אך נהנה מקיומם.   גם בפרשת עפגין נאמר על ידי ביהמ"ש בסיפא של סעיף 46 כי "מתיישב הזוכה לקבלת שירותים מהאגודה ואינו נמנה על חבריה...חלה עליו חובה להסדיר קבלת שירותים אלה בהסכם עם האגודה"

לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בישוב הררית (ה"פ 12568-03-12).  בפרשה זו מדובר על מיכל, תושבת הישוב שבביתה מתגוררת גם משפחתה של אחותה. האגודה להתיישבות קהילתית בהררית תבעה  כי ישולם תשלום גם בגין משפחת האחות ומיכל טענה כי אחותה פטורה מתשלום שכן היא זו שמשלמת את המיסים עבור הבית בו הן גרות. 

ביהמ"ש מבהיר כי ועד האגודה הנבחר מנהל את הישוב ורשאי לגבות מחבריו דמי חבר בעבור שירותים הניתנים לרווחת החברים.   ביהמ"ש ממשיך וקובע כי הימנעותה של מיכל לעמוד בתשלומים מהווה הפרה חוזית ועל כן עליה לשאת בנזק בעצם הפרת החוזה.   בנוסף, קובע ביהמ"ש כי הפסיקה הכירה בזכות האגודה לגבות דמי השתתפות לשירותים נוספים שהאגודה מארגנת לשיפור חיי הקהילה.  במקרה הנדון גם הוכח כי שירותים אלו ניתנים על ידי הישוב ולא על ידי המועצה.

ביהמ"ש אף הבהיר כי מיכל ומשפחתה חייבים בתשלומים אלו מכורח חוזה מכללא, שכן ניתן להסיק כי ישנה חזקה שעצם ההצטרפות לישוב בעל צביון מסוים, מסכים המצטרף לרמת השירות הקיימת בו ואף לשאת בה ובוודאי שלא ייתכן מצב שתושב מצטרף לישוב ויבקש ליהנות מאיכות השירותים אך להימנע מלשאת בעלויות הכרוכות בכך.  

לא זאת אף זאת, ביהמ"ש קובע כי שירותים הניתנים בישוב קהילתי ללא הפרדה לצרכנים השונים, הם למעשה "טובין ציבוריים", אשר לא ניתן להגביל את השימוש בהם למי שאינו חפץ לשאת בתשלומם כמו פעילות במועדון הנוער, שמירה, גינון וכו.

במקרה הנדון קבע ביהמ"ש כי יחוייבו שני בתי אב בתשלום עבור השירותים הניתנים על ידי האגודה לכלל התושבים בישוב, גם אם אינם חברי האגודה.

פסק דין של בית המשפט העליון עוסק בעניינם של משפחת גבאי מניר יפה (רע"א 6499/12) , ואשר מבקש לערער (ברשות) על פסק דין שניתן בביהמ"ש השלום ואושר במחוזי. פסק דין קובע כי עצם חתימתם של משפחת גבאי על תקנון האגודה מלמד על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם.  ביהמ"ש השלום דחה את תביעת העותרים וקבע כי המיסים נגבו כדין בהתאם לתקנון שהמבקשים חתמו עליו וכן בהתאם להחלטות האסיפה הכללית. ביהמ"ש השלום קבע כי בעניין היעדר סמכות שעליו עתרו משפחת גבאי בעניין גבית מיסים שהאגודה רשאית לנהל מערכת חיובים על חברי האגודה מכוח חברותם ומכוח מסים מוניציפליים כחשבון חובה אחד.

ביהמ"ש המחוזי תמך בפסק דינו של בית משפט השלום וגם בערעור לעליון קבעה כבוד השופטת ארבל כי דינו של הערעור להידחות.

השופטת ארבל קובעת כי מקובלת על ביהמ"ש המחוזי שפסק כי כל עוד מיסי הישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפליים, טעות בניסוח אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות.

עצם חתימתם של המבקשים לחתום על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם. 

השופטת ארבל אף מדגישה כי "תקנון הינו בגדר הסכם בין האגודה לחבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם " (ע"א 627/61 גלברג נ' תל עדשים).

לסיכום, ראוי שההחלטות בישוב כפרי שבו חיה קהילה תוססת יאושר התקציב שיקבע את איכות השירותים בשקיפות ועל ידי כלל התושבים ככל שהדבר נוגע לשירותים מוניציפליים קהילתיים.  בשל מגבלות של הועד המקומי לגבות ארנונה, אלא על פי צו שהומלץ על ידי המועצה ואושר על ידי שר הפנים ושר האוצר, אין מנוס מקיומה של אגודה קהילתית שבאמצעותה תוכל כל קהילה לקבוע את השירותים הנוספים שבהם היא חפצה מעבר למה שמעניקה המועצה ישירות או באמצעות הועד המקומי.

מאידך, לחברות באגודה יש יתרונות שמאפשרים מעורבות והשפעה בתהליכי קבלת ההחלטות אך לא ניתן, כפי שקבע בית המשפט לכפות חברות בתאגיד שהוא אגודה קהילתית.  

הפסקת חברות לא מונעת לפי הפסיקה את המשך החיובים שאליהם התחייבו התושבים עם בחירתם להתגורר בישוב כפרי, חתימה על תקנון ו/או הסכמים שכן לא ייתכן מצב שבו יבוא פלוני לגור בישוב שבו קיימים שירותים כוללים כמו גינון, שמירה, מועדון נוער ושירותים נוספים שמימונם בא מתקציב האגודה להתיישבות קהילתית ובאמתלה של הפסקת חברות ירצה להמשיך להיות "רוכב חופשי" שנהנה מאיכות השירותים אך לא לוקח חלק במימונם.

זכויותיו של חוכר חקלאי דור רביעי של חקלאי זכו להגנה של ביהמ"ש

תביעה שהגישה קק"ל בבית המשפט השלום בחיפה נגד נ' ברקוביץ (ת"א 9330-03-02) ובה דרישה לסלק ידו מהמקרקעין, להימנע מכל שימוש במקרקעין, לתת צו להריסה ולעקירה וכן לחייב את הנתבע לשאת בעלות הפינוי. בנוסף ביקשה התובעת לפצל סעדים ולהתיר לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים ונזקים אחרים שנגרמו לטעם התובעת.

כבוד השופטת חנה לפין הראל מבית המשפט השלום בחיפה שדנה בתיק מציינת בפסק הדין כי התובעת לא ציינה בכתב התביעה מתי פלש הנתבע למקרקעין  ולאיזה תקופה מבקשת התובעת דמי שימוש.

דו"ח הפיקוח של המנהל מציין בטענה על הסגת הגבול כי "מחזיק בחלק מהחלקות מזה מס' שנים. מהות הפלישה נטיעת עצי פרי. יש לתבוע סילוק יד מהמקום וגביית דמי שימוש ראויים 7 שנים אחורנית".

בעקבות מכתב ההתרעה ששלח המנהל לנתבע שלח בא כוחו לפי העולה מפסק הדין את תגובתו למנהל וכך נאמר בו:

"מרשי הוא דור רביעי בארץ. סבו של אביו התיישב בזיכרון יעקב בשנת 1882, סמוך לאותה שנה נרכשו הקרקעות ע"י הברון רוטשילד ונמסרו לעיבוד חקלאי לסבו.

מאז קבלת הקרקע ע"י סבו של מרשי סמוך לשנת 1900 לערך החזיקו בקרקע סבו של מרשי, אביו וכעת הוא, בכל התקופה ברציפות בחזקה נוגדת ואדם זולתו לא עיבד את הקרקע המוחזקת על ידם כפי שהוא עד היום.

אכן מרשי מחזיק בחלק המזרחי של החלקות 146 ו- 147 חזקה נוגדת כטענתכם כפי שהחזיקו אביו וסבו לפניו.

מרשי אינו בטוח שהוא מחזיק בחלק מהחלקה 144. הוא לא ביצע מדידה אולם אם אתם מדדתם ומצאתם כי הוא מחזיק בחלק מהחלקה 144 הרי גם חזקתו זו היא חזקה נוגדת מאז סוף המאה ה- 19 או תחילת המאה ה- 20 ועד היום".

הנתבע אף הוסיף בכתב ההגנה כי הוא יליד 1936 ובכל שנות חייו הוא זוכר כי משפחתו היא בעלת השטח וכי סב סבו יזם את הרכישה מידי מר סלים חורי, ערבי נוצרי מבירות ולכולם היו ידועים גבולות המגרשים והמילה פולש אינה מתאימה.  בקשתו של הנתבע הייתה לסיים את קטיף הפרי ולהגיע להסדר עבור הכרם והזיתים באמצעות שמאי מוסמך.

השופטת בפסק דינה כותבת בפסק הדין כי "בהחלטתי מיום 18.313 הבעתי דעתי כי קשה מאוד לראות במי שמחזיק באדמה עשרות שנים (כמעט מאה שלמה) "פולש", כמתואר בכתב התביעה. הדבר לא נכון מבחינה ערכית והיסטורית של תולדות הישוב בישראל"

עוד עולה מפסק הדין  כי בנסיבות אלו שבה נעשים הליכי שינוי יעוד היה ראוי "למצות כל הליך של מו"מ ופיצוי הנתבע ולא להיפך".

במקרה הנדון, הנתבע הביע הסכמתו לפינוי וביהמ"ש קובע כי הדבר יעשה תוך שלוש שנים. ביהמ"ש קובע כי הפינוי מותנה  (הדגש במקור) בכך שהתובעת תדאג לפצות את הנתבע, כשם שדואגים לפצות גורמים אחרים ובהתאם לחוו"ד שמאית מקובלת. 

מוסיף ביהמ"ש וקובע כי כל שאר הבקשות והסעדים הנוספים לפיצול סעדים נדחות.

בסיום דברי בפסק הדין כותב ביהמ"ש:

"ההתנהלות היתה צריכה להיות אחרת מתוך התחשבות, וראיה רחבה ואנושית לגבי תפקידם של אנשים כמו מר ברקוביץ ודורות לפניו בישוב הארץ מתחילת המאה הקודמת, תפקידן המקורי של פיק"א וקרן קיימת לישראל".

ביהמ"ש מדגיש "התובעת היא זו שתפנה את הדרוש פינוי מהמקרקעין ועל חשבונה ולא תבוא בדרישות אל התובע ואף זאת רק לאחר הסדרת נושא הפיצוי עבורו"

ראוי לציון פסק דין זה של בית המשפט שאינו מתעלם מההיסטוריה, ההקשר ההיסטורי של ההתיישבות והזכויות של המתיישבים כמו שלצערנו עושים פסקי דין אחרים. בעוד התובעת ניסתה לעמעם את הנסיבות שבהם הנתבע ובני משפחתו הגיעו לאדמה נשוא התביעה בא ביהמ"ש ודאג ראשית שיוצגו העובדות בהקשרן ההיסטורי תוך ציון "תפקידן המקורי" של פיק"א וקק"ל והמתיישבים ביישוב הארץ. לא מדובר רק בשאלת הפיצוי בגין זכויות אלו אלא בהכרה כי כינוי פולש רחוק מלהיות נכון והוגן במקרים אלו.

אמנם, מדובר בפסק דין של בימ"ש שלום בחיפה אך נוסח פסק הדין והתייחסותו הערכית מחייבת פרסומו ברבים שכן היא מחזירה במעט את הכבוד הנרמס של המתיישבים בשני העשורים האחרונים בעיקר בשל פסקי דין אחרים אשר מתעלמים לא פעם מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בעיקר בכל הנוגע לקניינם של המתיישבים, זכויותיהם ההיסטוריות ותרומתם ברכישת קרקעות והשבחתם.

האם מועצה יכולה לשנות הגדרתו של שימוש למבנה חקלאי לצורך הטלת ארנונה?

בפסק דין  שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז נדונה עתירתו של יצחק דלג'ו, חקלאי (להלן: "העותר") נגד המועצה האזורית דרום השרון (להלן: "המשיבה") על חיוב בארנונה של מבנה חקלאי החל משנת 2011 לפי סיווג חדש, בעוד לפי הסיווג הקודם המבנה היה פטור מתשלום (עת"מ (מרכז) 1133-03-12).     בית המשפט ביטל  את החלטת המשיבה ומנהל הארנונה לסיווג מחדש ומשמעות פסק הדין שחיוב הארנונה לשנת 2011-2012 בטל.

העותר, בעליו של בית קירור לתפוחי אדמה, הממוקם בנחלתו שבמושב נווה ימין ואשר עליו לא נדרשה ארנונה לפי סעיף 611 בצו.   ב-2011 החליט מנהל הארנונה לשנות את סיווג המבנה לסעיף 911 שמשמעותו חיוב בארנונה.  העותר הגיש השגה למנהל הארנונה ונדחה ועל כך ערער לוועדת הערר.  הדיון בפני ועדת הערר הוקפא עד לבירור העתירה.

עד לשנת 2002 סיווגה המשיבה בסעיף 911 כ"בית אריזה ומשתלה" ובשנת 2003 שונה הסיווג ל"בית אריזה וכן מבנה חקלאי שאינו עונה על הגדרת הנכסים בסעיפים 661, 662".

כך, עד שנת 2002 סווג סעיף 611 כ"מבנה חקלאי באזורים א, ב, ובגביה מרוכזת מאגודה חקלאית או מוועד מקומי" ובשנת 2003 שונתה הגדרת הסיווג ל"מבנה חקלאי באזורים א, ב, המשמש את אותו משק בלבד".

הגדרת המונח "מבנה חקלאי" גם היא שונתה ואם עד 2002 ההגדרה הייתה "מבנה המיועד או המשמש למשק החקלאי" הרי שמשנת 2003 ההגדרה שונתה ל"מבנה המשמש במישרין או המיועד לשמש את הגידול החקלאי, לרבות גידול בעלי חיים".

העותר טען כי היעדר אישור השרים לשינויים בצו הארנונה בסיווגים 911 ו-661 ובהגדרת המונח "מבנה חקלאי", הם שינויים שנעשו ללא סמכות כי שינויים אלו מחייבים על פי חוק את אישור שר הפנים ושר האוצר והם בניגוד לחוק ההקפאה ולכן יש להצהיר על בטלותם.

המשיבה טענה כי מדובר בשינויים לא מהותיים, והם משקפים מדיניות קיימת שאינה מצריכה אישור השרים.  עוד טענה המשיבה כי בפועל הנכס אינו עונה על הגדרת סעיף 661 וכי ראוי שהדיון במחלוקת יעשה בפני ועדת הערר.

כבוד השופטת נגה אוהד קובעת בפסק הדין , כי לא מדובר בהבהרה אלא בשינוי מהותי, שכן מדובר בתוספות והשמטות בעלות משמעות מהותית לכלל הנישומים, ובכך נכללים נישומים שקודם לכן לא נכללו תחת סיווג זה עד שנת 2002 או מוציאות נישומים שבעבר נכללו בסיווג מסוים.  להכללה ולהשמטה מתלווים תעריפים שונים בין הסיווגים האפשריים ולכן מדובר בשינוי מהותי.

בית המשפט מוסיף כי כל שינוי סיווג, תת סיווג של נכס המשפיע על סכום הארנונה שרשאית רשות מקומית להטיל  יעשה רק לפי סעיף 10 (א) (2) בתקנות, קרי רק במקום בו קיבלה המועצה אישור הן משר הפנים והן משר האוצר , או כל מי שאחד מהם הסמיך לכך לשינוי המבוקש.  

החלטת מליאת המועצה לעניין השינוי, אין בה כדי לאשר את השינוי ללא חתימת השרים האמורים.

בית המשפט מוסיף וקובע כי מפרשנות תכליתית של חוקי ההקפאה נלמד שחוקים אלא נועדו להקפיא תעריפים כפי שנוסחו עד שנת 1993 ולמנוע עקיפת ההקפאה בדרך של הגדרה מחודשת או סיווג מחדש הכוללים בצדם תעריפים שונים או גבוהים מהתעריף המקורי וכל שינוי  מחייב את אישור השרים.

בהתייחס לסיווג המתאים ל"בית הקירור" קובע בית המשפט כי יש לסווגו בהתאם לנוסח צו הארנונה החוקי התקף לשנים אלה. בעניין של סיווג נכס, קובע בית המשפט תעשה בדיקה פרטנית הקשורה במאפייניו של הנכס הספציפי, ייעודו והשימוש בו בפועל ואשר אינה תלויה בכותרת השימוש בלבד "בית קירור לתוצרת חקלאית".

בית המשפט מפנה בעניין זה לפסק דין עמ"נ לוטרינגר  (323/08 , אחים לוטרינגר בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון ) שבו קבעה כבוד השופטת שרה  ברוש כי אין להיאחז בכותרת הסיווג, אלא יש למצות את כלל האפשרויות הפרשניות של הסיווגים האפשריים.  דברים דומים נאמרו על ידי כבוד השופטת דפנה ברק ארז בבר"מ 1711/12 (מנהלת הארנונה בעירית חולון נ' תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ) שבו חיזקה כבוד השופטת ברק-ארז את הצורך לעשות שימוש במבחנים שנקבעו בפסיקה שבוחנים כל נכס מבחינה עובדתית וקונקרטית.

בית המשפט מקבל את עמדת המשיבה וקובע כי בחינה קונקרטית זו ראוי שתעשה בוועדת הערר שבה תלויים ועומדים הדיונים לגבי שומת 2011 ו-2012, אך בהתייחס לסיווגים התקפים, קרי אלו שלא בוטלו על ידי בית המשפט.

לבסוף קובע בית המשפט כי מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר סמכות ודין פעולה מנהלית שנעשתה בחוסר סמכות להתבטל. משמעות הדבר כי כל השינויים שהתקבלו בשנת 2003 בטלים ונוסחם משנת 2002 הוא הנוסח התקף לשומת הארנונה בשנים 2011 ו-2012 וככל שהמועצה מבקשת לשנות את צו הארנונה, עליה לפעול לתיקון הצו וקבלת אישור השרים לתיקון זה.