חברות בקהילה קואופרטיבית (אגודה) ומשמעותה

ההרחבות הקהילתיות בהתיישבות  החלו לפני למעלה משני עשורים בעקבות דו"ח ועדת שיש הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים דאז שהמליצה לקלוט משפחות לא חקלאיות בהתיישבות על מנת לחזק את הקהילות הכפריות המזדקנות שגם נאנקו תחת נטל משבר החובות וגם לא יכלו לקיים שירותים קהילתיים- מוניציפליים בשל מספרם הנמוך.  המלצות הוועדה אומצו על ידי שר החקלאות דאז, כץ עוז ועל  ידי מנהל מקרקעי ישראל  והביאו לקליטה של אוכלוסייה צעירה  של בני הישוב שלא יכלו או לא רצו לשאת בנטל החובות של המשקים ואליהם נוספו משפחות חדשות שבחרו להתיישב בקהילה כפרית.

קליטה מבורכת זו של תושבים חייבה היערכות ארגונית חדשה, כזו שתיקח בחשבון את המעורבות של התושבים החדשים בקהילה. תיקון צו המועצות האזורית (ועדים מקומיים) הינו אחד הביטויים המרכזיים לשינוי והוא קבע כי בכל מקום שבו יש יותר תושבים שאינם חברים באגודה הוותיקה (החקלאית) ייבחר באופן אוטומטי ועד מקומי נפרד ולא כפי שהיה בדרך כלל עד התיקון שבו חברי הוועד של האגודה החקלאית שימשו גם בו זמנית כוועד המקומי של הישוב.

התיקון פתר את בעיית הייצוג אך יצר בעיות חדשות. בין היתר התברר כי ההפרדה תיצור מגבלת תקציב לוועד מקומי שעד התיקון נהנה למעשה מהכיס העמוק של האגודה החקלאית ועתה עם ההפרדה המוחלטת במרבית הישובים התקציב העומד לרשותו אינו עונה על צרכי הקהילה בישוב.  אמנם, מאז ומתמיד היה מדובר בשני תקציבים נפרדים לשני הגופים, אך בעוד ועד מקומי מוגבל במקורות תקציבו  ועליו לעסוק רק בנושאים מוניציפליים הרי שאגודה שהינה תאגיד פרטי יכולה להחליט שחלק מתקציבה ישמש גם צרכים קהילתיים, חברתיים.

דבר נוסף, אף לא פחות חשוב ממנו, בעוד שתאגיד קואופרטיבי (אגודה) בנוי  על שיח בתוך הקהילה בין החברים (אסיפה, ועדות וכו'), הרי שוועד מקומי שנבחר אחת לחמש שנים על פי החוק הינו הזרוע הארוכה של המועצה האזורית במסגרת השלטון הדו רובדי הייחודי למרחב הכפרי ולכן את אישור תקציבו הוא מקבל ממליאת המועצה האזורית ולמעשה אינו מחויב להתייעץ עם התושבים או לקבל הסכמתם.

הצורך בהידברות בקהילה כפרית לבניית חזון משותף, בניית הסכמות לאיכות השירותים, לחלוקת המשאבים ולמעורבות חייב הקמת האגודה להתיישבות קהילתית.   מדובר על אגודה שבה חברים למעשה כל תושבי הישוב, הן וותיקים והן החדשים ובאמצעות האגודה ניתן לקיים שיח תושבים, לגייס תקציבים נוספים על פי החלטת האסיפה של כלל התושבים החברים בישוב.

אגודה קהילתית שמוקמת בישוב חייבת לפעול בשקיפות מלאה על מנת שחברי הקהילה לא רק ידעו מה עושה האגודה, אלא שהם יוכלו להיות מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות וישפיעו על איכות השירותים ועל דרך חלוקת התקציב והמשאבים של האגודה לטובת חבריה ורווחתם.

מספר פסקי דין עוסקים במערכת היחסים של תושבים בישוב שהיו חברים באגודה להתיישבות קהילתית , או שסירבו להצטרף לאגודה זו שכאמור כוללת את כל המתיישבים החדשים (בהרחבה) ואת המתיישבים הוותיקים שחברים גם באגודה השיתופית החקלאית.

בפרשת עפגין (ה"פ 22222-07-10) הוגשה תובעה של העותר, כנגד חיובו על פי תקנון האגודה להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית "מתיישבי אמנון".  העותר פנה לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי על מנת שביהמ"ש יורה על ביטול סעיף 11 לתקנון האגודה, סעיף המחייב כל מחזיק בנכס בתחום הישוב אמנון, הן במישרין או בעקיפין להיות חבר באגודה.

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את העתירה וכבוד השופט האשם חטיב ציין בפסק הדין כי הזכות להתאגדות היא זכות יסוד, אך היא גם כוללת את החופש להתאגדות ולא ניתן לכפות על פלוני חברות בתאגיד שבה הוא מבקש לסיים חברותו כי יש בכך הגבלת חירותו של האדם.  בית המשפט מוסיף ואומר כי זכות יסוד כמו כל זכות יסוד, ואפילו כזו המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתנת לפגיעה , אולם בתנאי שהפגיעה תהיה בחוק ההולם את ערכיה של המדינה ואשר הוא גם נועד לתכלית ראויה ואשר אינה עולה על הנדרש או על פי חוק.    במקרה הנדון לא הצליחה המשיבה, אגודת מתיישבי אמנון לשכנע את בית המשפט כי גם האגודה היא בעלת ערך הראוי להגנה. החלטה זו של ביהמ"ש גובתה בחוות דעת של משרד היועץ המשפטי לממשלה שזו גם הייתה עמדתו.

אגודה כתאגיד בשונה מחברה שמטרתה להשיא את בעלי המניות, עוסקת ברווחת חבריה ובשיפור חיי הקהילה שלהם והאחריות לכך מוטלת על חברי הקהילה. הקמתם של אגודות להתיישבות קהילתית באה לתת מענה לריק שנוצר בעקבות הפרדת הוועדים ולצורך לשמור על שיח בקהילה הכפרית המשתנה (מושבניקים ותושבניקים) ולהבטיח שתיווצר שותפות דרך בין כל האזרחים בישוב הן בעניין קביעת החזון והמטרות והן בקביעת באמצעות המשאבים ליישום חזון זה.  החלטות אלו נעשות על ידי האסיפה הכללית בכל מקום שבה שותפים כולם.

לא ניתן לכפות חברות באגודה להתיישבות קהילתית ואף לא רצוי, אך גם אסור לאפשר מצב שבו יפסיק פלוני להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית וימשיך ליהנות משירותים שניתנים על ידי אותה אגודה לתושבי הישוב, שירותים שאין הוא משלם עליהם אך נהנה מקיומם.   גם בפרשת עפגין נאמר על ידי ביהמ"ש בסיפא של סעיף 46 כי "מתיישב הזוכה לקבלת שירותים מהאגודה ואינו נמנה על חבריה...חלה עליו חובה להסדיר קבלת שירותים אלה בהסכם עם האגודה"

לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בישוב הררית (ה"פ 12568-03-12).  בפרשה זו מדובר על מיכל, תושבת הישוב שבביתה מתגוררת גם משפחתה של אחותה. האגודה להתיישבות קהילתית בהררית תבעה  כי ישולם תשלום גם בגין משפחת האחות ומיכל טענה כי אחותה פטורה מתשלום שכן היא זו שמשלמת את המיסים עבור הבית בו הן גרות. 

ביהמ"ש מבהיר כי ועד האגודה הנבחר מנהל את הישוב ורשאי לגבות מחבריו דמי חבר בעבור שירותים הניתנים לרווחת החברים.   ביהמ"ש ממשיך וקובע כי הימנעותה של מיכל לעמוד בתשלומים מהווה הפרה חוזית ועל כן עליה לשאת בנזק בעצם הפרת החוזה.   בנוסף, קובע ביהמ"ש כי הפסיקה הכירה בזכות האגודה לגבות דמי השתתפות לשירותים נוספים שהאגודה מארגנת לשיפור חיי הקהילה.  במקרה הנדון גם הוכח כי שירותים אלו ניתנים על ידי הישוב ולא על ידי המועצה.

ביהמ"ש אף הבהיר כי מיכל ומשפחתה חייבים בתשלומים אלו מכורח חוזה מכללא, שכן ניתן להסיק כי ישנה חזקה שעצם ההצטרפות לישוב בעל צביון מסוים, מסכים המצטרף לרמת השירות הקיימת בו ואף לשאת בה ובוודאי שלא ייתכן מצב שתושב מצטרף לישוב ויבקש ליהנות מאיכות השירותים אך להימנע מלשאת בעלויות הכרוכות בכך.  

לא זאת אף זאת, ביהמ"ש קובע כי שירותים הניתנים בישוב קהילתי ללא הפרדה לצרכנים השונים, הם למעשה "טובין ציבוריים", אשר לא ניתן להגביל את השימוש בהם למי שאינו חפץ לשאת בתשלומם כמו פעילות במועדון הנוער, שמירה, גינון וכו.

במקרה הנדון קבע ביהמ"ש כי יחוייבו שני בתי אב בתשלום עבור השירותים הניתנים על ידי האגודה לכלל התושבים בישוב, גם אם אינם חברי האגודה.

פסק דין של בית המשפט העליון עוסק בעניינם של משפחת גבאי מניר יפה (רע"א 6499/12) , ואשר מבקש לערער (ברשות) על פסק דין שניתן בביהמ"ש השלום ואושר במחוזי. פסק דין קובע כי עצם חתימתם של משפחת גבאי על תקנון האגודה מלמד על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם.  ביהמ"ש השלום דחה את תביעת העותרים וקבע כי המיסים נגבו כדין בהתאם לתקנון שהמבקשים חתמו עליו וכן בהתאם להחלטות האסיפה הכללית. ביהמ"ש השלום קבע כי בעניין היעדר סמכות שעליו עתרו משפחת גבאי בעניין גבית מיסים שהאגודה רשאית לנהל מערכת חיובים על חברי האגודה מכוח חברותם ומכוח מסים מוניציפליים כחשבון חובה אחד.

ביהמ"ש המחוזי תמך בפסק דינו של בית משפט השלום וגם בערעור לעליון קבעה כבוד השופטת ארבל כי דינו של הערעור להידחות.

השופטת ארבל קובעת כי מקובלת על ביהמ"ש המחוזי שפסק כי כל עוד מיסי הישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפליים, טעות בניסוח אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות.

עצם חתימתם של המבקשים לחתום על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם. 

השופטת ארבל אף מדגישה כי "תקנון הינו בגדר הסכם בין האגודה לחבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם " (ע"א 627/61 גלברג נ' תל עדשים).

לסיכום, ראוי שההחלטות בישוב כפרי שבו חיה קהילה תוססת יאושר התקציב שיקבע את איכות השירותים בשקיפות ועל ידי כלל התושבים ככל שהדבר נוגע לשירותים מוניציפליים קהילתיים.  בשל מגבלות של הועד המקומי לגבות ארנונה, אלא על פי צו שהומלץ על ידי המועצה ואושר על ידי שר הפנים ושר האוצר, אין מנוס מקיומה של אגודה קהילתית שבאמצעותה תוכל כל קהילה לקבוע את השירותים הנוספים שבהם היא חפצה מעבר למה שמעניקה המועצה ישירות או באמצעות הועד המקומי.

מאידך, לחברות באגודה יש יתרונות שמאפשרים מעורבות והשפעה בתהליכי קבלת ההחלטות אך לא ניתן, כפי שקבע בית המשפט לכפות חברות בתאגיד שהוא אגודה קהילתית.  

הפסקת חברות לא מונעת לפי הפסיקה את המשך החיובים שאליהם התחייבו התושבים עם בחירתם להתגורר בישוב כפרי, חתימה על תקנון ו/או הסכמים שכן לא ייתכן מצב שבו יבוא פלוני לגור בישוב שבו קיימים שירותים כוללים כמו גינון, שמירה, מועדון נוער ושירותים נוספים שמימונם בא מתקציב האגודה להתיישבות קהילתית ובאמתלה של הפסקת חברות ירצה להמשיך להיות "רוכב חופשי" שנהנה מאיכות השירותים אך לא לוקח חלק במימונם.