סה"כ צפיות בדף

יום שישי, 21 בפברואר 2014

זכויותיו של חוכר חקלאי דור רביעי של חקלאי זכו להגנה של ביהמ"ש


תביעה שהגישה קק"ל בבית המשפט השלום בחיפה נגד נ' ברקוביץ (ת"א 9330-03-02) ובה דרישה לסלק ידו מהמקרקעין, להימנע מכל שימוש במקרקעין, לתת צו להריסה ולעקירה וכן לחייב את הנתבע לשאת בעלות הפינוי. בנוסף ביקשה התובעת לפצל סעדים ולהתיר לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים ונזקים אחרים שנגרמו לטעם התובעת.

כבוד השופטת חנה לפין הראל מבית המשפט השלום בחיפה שדנה בתיק מציינת בפסק הדין כי התובעת לא ציינה בכתב התביעה מתי פלש הנתבע למקרקעין  ולאיזה תקופה מבקשת התובעת דמי שימוש.

דו"ח הפיקוח של המנהל מציין בטענה על הסגת הגבול כי "מחזיק בחלק מהחלקות מזה מס' שנים. מהות הפלישה נטיעת עצי פרי. יש לתבוע סילוק יד מהמקום וגביית דמי שימוש ראויים 7 שנים אחורנית".

בעקבות מכתב ההתרעה ששלח המנהל לנתבע שלח בא כוחו לפי העולה מפסק הדין את תגובתו למנהל וכך נאמר בו:
"מרשי הוא דור רביעי בארץ. סבו של אביו התיישב בזיכרון יעקב בשנת 1882, סמוך לאותה שנה נרכשו הקרקעות ע"י הברון רוטשילד ונמסרו לעיבוד חקלאי לסבו.
מאז קבלת הקרקע ע"י סבו של מרשי סמוך לשנת 1900 לערך החזיקו בקרקע סבו של מרשי, אביו וכעת הוא, בכל התקופה ברציפות בחזקה נוגדת ואדם זולתו לא עיבד את הקרקע המוחזקת על ידם כפי שהוא עד היום.
אכן מרשי מחזיק בחלק המזרחי של החלקות 146 ו- 147 חזקה נוגדת כטענתכם כפי שהחזיקו אביו וסבו לפניו.
מרשי אינו בטוח שהוא מחזיק בחלק מהחלקה 144. הוא לא ביצע מדידה אולם אם אתם מדדתם ומצאתם כי הוא מחזיק בחלק מהחלקה 144 הרי גם חזקתו זו היא חזקה נוגדת מאז סוף המאה ה- 19 או תחילת המאה ה- 20 ועד היום".

הנתבע אף הוסיף בכתב ההגנה כי הוא יליד 1936 ובכל שנות חייו הוא זוכר כי משפחתו היא בעלת השטח וכי סב סבו יזם את הרכישה מידי מר סלים חורי, ערבי נוצרי מבירות ולכולם היו ידועים גבולות המגרשים והמילה פולש אינה מתאימה.  בקשתו של הנתבע הייתה לסיים את קטיף הפרי ולהגיע להסדר עבור הכרם והזיתים באמצעות שמאי מוסמך.
השופטת בפסק דינה כותבת בפסק הדין כי "בהחלטתי מיום 18.313 הבעתי דעתי כי קשה מאוד לראות במי שמחזיק באדמה עשרות שנים (כמעט מאה שלמה) "פולש", כמתואר בכתב התביעה. הדבר לא נכון מבחינה ערכית והיסטורית של תולדות הישוב בישראל"

עוד עולה מפסק הדין  כי בנסיבות אלו שבה נעשים הליכי שינוי יעוד היה ראוי "למצות כל הליך של מו"מ ופיצוי הנתבע ולא להיפך".

במקרה הנדון, הנתבע הביע הסכמתו לפינוי וביהמ"ש קובע כי הדבר יעשה תוך שלוש שנים. ביהמ"ש קובע כי הפינוי מותנה  (הדגש במקור) בכך שהתובעת תדאג לפצות את הנתבע, כשם שדואגים לפצות גורמים אחרים ובהתאם לחוו"ד שמאית מקובלת. 
מוסיף ביהמ"ש וקובע כי כל שאר הבקשות והסעדים הנוספים לפיצול סעדים נדחות.

בסיום דברי בפסק הדין כותב ביהמ"ש:
"ההתנהלות היתה צריכה להיות אחרת מתוך התחשבות, וראיה רחבה ואנושית לגבי תפקידם של אנשים כמו מר ברקוביץ ודורות לפניו בישוב הארץ מתחילת המאה הקודמת, תפקידן המקורי של פיק"א וקרן קיימת לישראל".

ביהמ"ש מדגיש "התובעת היא זו שתפנה את הדרוש פינוי מהמקרקעין ועל חשבונה ולא תבוא בדרישות אל התובע ואף זאת רק לאחר הסדרת נושא הפיצוי עבורו"

ראוי לציון פסק דין זה של בית המשפט שאינו מתעלם מההיסטוריה, ההקשר ההיסטורי של ההתיישבות והזכויות של המתיישבים כמו שלצערנו עושים פסקי דין אחרים. בעוד התובעת ניסתה לעמעם את הנסיבות שבהם הנתבע ובני משפחתו הגיעו לאדמה נשוא התביעה בא ביהמ"ש ודאג ראשית שיוצגו העובדות בהקשרן ההיסטורי תוך ציון "תפקידן המקורי" של פיק"א וקק"ל והמתיישבים ביישוב הארץ. לא מדובר רק בשאלת הפיצוי בגין זכויות אלו אלא בהכרה כי כינוי פולש רחוק מלהיות נכון והוגן במקרים אלו.

אמנם, מדובר בפסק דין של בימ"ש שלום בחיפה אך נוסח פסק הדין והתייחסותו הערכית מחייבת פרסומו ברבים שכן היא מחזירה במעט את הכבוד הנרמס של המתיישבים בשני העשורים האחרונים בעיקר בשל פסקי דין אחרים אשר מתעלמים לא פעם מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בעיקר בכל הנוגע לקניינם של המתיישבים, זכויותיהם ההיסטוריות ותרומתם ברכישת קרקעות והשבחתם.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה