האם בית המשפט העליון יכיר בזכויות ההתיישבות בחלקת המגורים
או ישלול זכויותיהם על סמך טענות שלא הוכחו לפיה שילמו סכומים נמוכים לאין שיעור מאלו של המגזר העירוני
זה שנים מתנהלת עתירה משפטית בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון ד. ביניש, בעניין התשלום הנדרש עבור היוון זכויות המגורים של מתיישבים במגזר הכפרי. רובם ככולם, חוכרים ותיקים היושבים על הקרקע עוד בטרם קמה המדינה, ובוודאי טרם הקמת מנהל מקרקעי ישראל.
הרושם של מי שנכח בדיונים הוא כי המינהל דבק בעמדה על פיה יש לדחות את עתירת ההתיישבות להשוואת זכויות על בית המגורים בדומה לתנאי המגזר העירוני וזאת על יסוד טענת המינהל בדבר הבדלים "תהומיים" כביכול שקיימים בין הקצאת וניהול קרקע על ידי ממ"י במגזר העירוני לבין המגזר החקלאי; כל זאת ללא בחינה עניינית של מכלול העובדות לאשורן.
עניינה של עתירת המתיישבים הוא האפליה הקשה בדרישת תשלומי דמי חכירה מהוונים עבור קבלת חוזה חכירה על בית החבר. בעוד שבמגזר העירוני נדרשו החוכרים לשלם 3.75% (בתוספת מע"מ) בלבד מערך הקרקע, נדרשים חברי קיבוץ ומושב לשלם 33% (בתוספת מע"מ) מערך הקרקע עבור אותה זכות ממש.
דומה, כי השתרשה במינהל קונצפציה, בה הוא מזדרז להיאחז בפסיקת בית המשפט העליון הנוגעת לשינוי ייעוד הקרקע (פרשת בג"ץ הקרקעות (בג"צ 244/00)) ולהחילה גם מקום בו מדובר בסוגיה האלמנטרית והמוסכמת של הזכות לבית המגורים. הזכות על בית מגורים אינה כרוכה בשינוי ייעוד ואינה כרוכה בגריעה כלשהיא, חלילה, של רכוש הציבור; ענינה הוא זכות חבר האגודה למכור את הבית בו הוא מתגורר זה שנים רבות לאדם שיצטרף אף הוא לאגודה השיתופית.
המינהל משליך מהסוגיה של הקצאת התמורות בשינוי יעוד קרקע חקלאית (בג"ץ הקרקעות) על סוגיה נפרדת לגמרי, היינו:שאלת הזכויות של המושבים והקיבוצים בחלקת המגורים הקיימת מקדמת דנא; זכויות אלו מעוגנות בחוזי החכירה לדורות שברשות ישובים אלו.
הרעיון שבבסיס דו"ח מילגרום היה ליצור איזון - הפחתת הזכויות בעת שינוי ייעוד (וזכויות אלו בוטלו לחלוטין בפרשת הקשת הדמוקרטית), בד בבד עם חיזוק הזכויות של החוכרים החקלאיים בבית המגורים. כעת, עלה הכורת גם על המעט שנותר: הזכויות בחלקת המגורים.
עמדת המינהל על פיה יש שני עולמות - קרקע עירונית מול קרקע חקלאית - מהווה כשל לוגי טיפוסי; זהו הכשל הלוגי של הנחת המבוקש. במילים אחרות, מניחים כי ישנו הבדל "עוד טרם קום המדינה" בתנאי ההקצאה והניהול של 'קרקע עירונית' לעומת 'קרקע חקלאית' אף על פי שקרקע שהוקצתה בעבר כ"קרקע חקלאית" שודרגה למעלת "קרקע עירונית" בישובים רבים שסופחו למגזר העירוני, בהתיישבות הכפרית-למחצה, במשקי עזר וכיוצא באלה.
ההבדל בין המגזר העירוני לבין המגזר החקלאי מבוסס על לא-כלום; הבסיס הוא ריק (וואקום) ראייתי. זו קונצפציה; סברה בעלמא. אין כל ראיות מהותיות התומכות בתזה זו היינו: התיזה על פיה ישנם הבדלים בין התנאים הכספיים של הקצאת וניהול קרקע ותיקה (מהתקופה שלפני הקמת המינהל) במגזר העירוני לבין הקצאת וניהול קרקע ותיקה במגזר החקלאי.
הסוגיה מונחת, כאמור, לפתחו של הרכב בית המשפט העליון בפרשת קיבוץ מרחביה השנייה (בג"צ 2090/09). בפרשת זו נפרסה תשתית ראייתית המצביעה על כך כי בתחום המגורים לא היה כל הבדל של ממש בשיעורי דמי החכירה ששולמו על ידי אגודות שיתופיות ותיקות בעיר (כגון: מעונות עובדים) או בכפר. למרבה הצער, המינהל מתעלם מתשתית ראייתית חד-משמעית זו ומתבצר מאחורי עמדה של "תשתית ראייתית חלקית" או "תשתית ראייתית סלקטיבית". לאמיתו של דבר, ההבחנה המלאכותית בין חוכר דירה באגודה שיתופית אפקה, אגודה שיתופית צהלה או אגודה שיתופית מעוז אביב (היוון תמורת 3.75%) לבין החוכר בכפר, חסרת כל אחיזה בקרקע המציאות (תרתי משמע).
במסגרת עתירת מרחביה השנייה הצביע בא כוח העותרים, עו"ד רוגין, כי התיאור האידילי והמושלם המופיע בפרשת הקשת הדמוקרטית המזרחית, על פיו "בקרקע עירונית על החוכר לשלם עם קבלת הקרקע דמי חכירה ראשוניים בשיעור 40%-80% מערכה ובנוסף עליו לשלם דמי חכירה שנתיים בשיעור 5% מהיתרה", הוא מנותק לחלוטין מהמציאות. המציאות הריאלית הינה שמחירי הקרקע שהוקצתה לחוכרים הותיקים במגזר העירוני היו, במודע ובמכוון, במשך עשרות בשנים ועד ראשית שנות ה-80, מחירים בלתי ריאליים לחלוטין. למעשה, היו אלו מחירים סמליים. והרי, כידוע, מרבית הקצאות הקרקע החקלאית נעשתה בתקופה זו, ואף לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל (1961). המסקנה היא כי אין הבדל של ממש בתשלום הטיפוסי של החוכר הכפרי הוותיק אל מול החוכר העירוני הוותיק.
עוד יוזכר, כי ישובים חקלאיים שהם חוכרים בתנאי נחלה, משלמים, באופן טיפוסי, כ-100 א' ₪ בשנה לממ"י. הוותק הממוצע של ישוב חקלאי הוא, לכל הפחות, 60 שנה. פירושו של דבר, כי במשך השנים שילם כבר כל ישוב חקלאי מיליוני שקלים רבים - בערכי קרן צמודה וריבית סמלית - עבור השימוש בקרקע, לממ"י.
שיעור הריבית המינימלי הראוי לתחשיב סך התשלומים ששילמה ההתיישבות לממ"י (ולפני כן - למדינה, לרשות הפיתוח, ולקק"ל) הוא כשיעור ריבית ההיוון המקובל בממ"י (5% לשנה) או לחלופין שיעור הריבית שהיה נהוג במשך שנים רבות על פי דיני פסיקת ריבית והצמדה (4% לשנה).
תחשיב בסיסי כזה מלמד כי כל ישוב וישוב שילם - בערכים נוכחיים - מיליוני דולרים ארה"ב - עבור הקרקע; והאם לכך ייקרא "דמי חכירה סמליים"?!
האם דינם של כספים אלו - בהנחה הרחוקה מלהיות מובנת מאליה שהקניין הוא אך ורק פונקציה של כסף - להימחק מספרי ההיסטוריה בבחינת ולא נודע כי בא אל קרבו?!
האם החוכרים בישובים החקלאיים אשר נקראו לדגל להתיישבות באזורי הספר ובאזורי קו עימות של לפני למעלה מחמישים, שישים ואף שבעים שנים ואשר שילמו במשך עשרות שנים דמי חכירה הן על הקרקע למגורים והן על הקרקע החקלאית ראויים לאפליה כה עמוקה בה הם נדרשים לשלם פי תשעה יותר מהמגזר העירוני?
מן הראוי לבחון ביסודיות את הטענות כבדות המשקל של החוכרים הותיקים בכפר כי תשלומיהם עבור קרקעותיהם לא נפלו מאלו של המגזר העירוני, ועל כן אין מקום לאפליה; אין כל יסוד עובדתי לנימוק, אשר שורשיו בכלל בסוגית שינוי ייעוד הקרקע החקלאית, על פיו המגזר החקלאי שילם כביכול סכומים סמליים בלבד בעוד שהמגזר העירוני שילם כביכול סכומים גבוהים וריאליים.
מהו ההבדל בעצם בין מתיישבי ההווה אשר זוכים להקצאת קרקעות בפטור מלא מתשלום כלשהו בקו עימות צפון ובעוטף עזה למגורים, למסחר, לתעשייה ולתיירות לבין הישובים החקלאיים אשר במועד עלייתם על הקרקע, מועד הקצאת חלקות המגורים, היו, כרגיל, בראיית הימים ההם, ישובי ספר.
מדוע חוכרים בישובים חקלאיים אשר ביצעו את משימתם, קבעו את גבולות המדינה והקימו חקלאות לתפארת בכל רחבי הארץ הזאת נדרשים על ידי המינהל לשלם תשלומים נוספים - פי תשעה(!) - מאלו של מהמגזר העירוני בחלקת המגורים?
האם אין כאן ביטול בדיעבד של מדיניות ממשלתית לעידוד ההתיישבות החקלאית בכל הקשור לזכויות בחלקת המגורים אשר הייתה נהוגה במועד הקצאת חלקות המגורים לפני קום המדינה ולאחריה?
אין מקום לאשר בדיעבד גביית מס עונשין התיישבותי מיוחד, סכום העולה פי תשעה על התשלומים מול המגזר העירוני, ממי שנענו לפני עשרות רבות של שנים לקריאתה של המדינה להתיישבות חקלאית באזורי הספר של אותה תקופה.
מדברים אצלנו גבוהה-גבוהה על "ייעול" ו"הפחתת חיכוך" בין מינהל מקרקעי ישראל לחוכרים העירוניים; צעד ראשון, מתחייב הוא לפרוע את החוב ההיסטורי בכל הנוגע לבתי החברים בהתיישבות (פעולה של העברת זכות ע"ש החבר ללא שינוי ייעוד הקרקע) ולהשוות בין התנאים של כל החוכרים, מבלי להפלות בצורה כה זועקת לשמיים (פי תשעה) וללא כל צורך בבדיקה איזה מגזר שילם יותר דמים או יותר דם.
תפקידו של בית המשפט לעשות צדק וזו גם הזדמנות שלו לעשות צדק היסטורי עם ההתיישבות על עוול מתמשך ,שאין לו בסיס ואשר מעוות את תרומת ההתיישבות למדינה.
בסופו של יום, אין אנו מבקשים יחס מיוחד; איננו מבקשים טפיחה על השכם והכרת תודה. דיינו בשוויון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה