החינוך היא ההשקעה הכי משתלמת

לאחרונה התפרסם דו"ח החינוך השנתי של ארגון ה-oecd, דו"ח  המראה כי קצב גידול ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בישראל היה בין הנמוכים במדינות המפותחות בעשור האחרון.  מנתוני הדו"ח מתברר כי בתקופת המשבר הכלכלי באירופה, שיעור האבטלה של חסרי השכלה גבוהה, היה גבוה יותר וכך גם פער ההכנסה. כך מתברר כי יותר ממחצית הצמיחה בתמ"ג במדינות החברות ב-oecd קשורה ישירות לעליה ברמת ההכנסה בקרב בעלי השכלה גבוהה.   למרות המשבר הכלכלי באירופה, הדו"ח מציין כי מאז 2009 קיימת עליה של למעלה מ-15% בהשקעה הציבורית פר תלמיד במדינות החברות בארגון.  כך מתברר כי ההוצאה הציבורית לתלמיד בשנה  בישראל עומדת על כ-6,400 דולר בעוד ממוצע מדינות החברות בארגון עומד על  כ-9,250 דולר.  נתון מעניין מתייחס לאחוז השתתפות ההורים מתוך ההוצאה הציבורית ומראה שגם כאן המצב עגום והשתתפות ההורים גדולה באחוזים רבים לעומת ממוצע המדינות החברות בארגון. נתון נוסף שצריך להטריד מאוד הוא מספר הממוצע של ילדים בכתה בביה"ס היסודי.  בעוד על פי ממוצע החברות בארגון מספר הילדים בכתה עומד על 21.5, הרי שבישראל הוא עומד על 27.6.

נתונים אלו בהחלט מטרידים ומראים כי הממשל בישראל לא הפנים את חשיבות ההשקעה בחינוך החל מהגיל הרך ועד לתואר אקדמי.   הדו"ח גם מציין כי בישראל קיים הפער הגדול ביותר בין בתי ספר במבחני פיזה, מבחנים בין לאומיים, הבוחנים את רמת התלמידים בהשוואה למדינות אחרות.  משמעות הדבר כי שיוון הזדמנויות לא רק שאינו קיים בישראל,  אלא שעלול הדור הבא של תלמידים באזורים מוחלשים להיוותר בשוליים בשל אי השקעה ראויה בחינוך.   אין זה סוד כי ברשויות מקומיות ובהם מועצות אזוריות שמשקיעות משאבים מתקציבן, מעבר לתקציב המועבר ממשרד החינוך רואים תוצאות של הישגים בבחינות הבגרות שלעת עתה הן מפתח הכניסה ללימודים אקדמאיים.  מועצה אזורית מבוססת שיש לה אזורי מסחר ותעסוקה יכולה להרשות לעצמה להשקיע משאבים רבים בתחומי החינוך ובכך היא מאפשרת כיתות קטנות יותר, סייעות בכתות, ליווי אישי של תלמידים עם צרכים מיוחדים ועוד.   תוצאות ההישגים בבחינות הבגרות קשורה ישירות להשקעה של הורים במקומות מבוססים מעבר למה שמעניק ביה"ס או להשקעה של הרשות המקומית כתוספת לתקציב שמועבר על ידי משרד החינוך.

הדו"ח השנתי האחרון של ה-OECD  מטריד ביותר, ומשמעות הדבר שגם בתחום החינוך שבו ההשקעה לטווח ארוך היא המשתלמת ביותר, גם בתחום זה ישראל בפיגור ניכר לעומת חברותיה במערב.  נתונים אלה צריכים להדאיג כל  אזרח, שכן מחסור בהשקעה לא רק שיביא לקיפאון, אלא יביא להידרדרות.    מדובר בביטחון הלאומי של ישראל ולא פחות מכך.     מצב זה של השקעה נמוכה יוצר יתרון ברשויות עשירות או באוכלוסיות מבוססות המשקיעות בחינוך האפור.  

ההשקעה בחינוך היא ההשקעה עם התשואה הגבוהה ביותר לכלכלה, לחברה ולפרט וראוי שהמדינה תשקיע בתחום זה  יותר, הן בתחום התשתיות, הן בתחום שכר המורים כדי שיבואו ויישארו הטובים ביותר והן בתחום מיידי של מספר הילדים בכתה, דבר שיאפשר גישה אישית לצרכיו ולעולמו של כל תלמיד.

מצוקת האזרח למול הפרטת השירותים החברתיים

בשנים האחרונות אנו עדים להתנערות הולכת וגוברת של השלטון המרכזי ממשימות שהם ליבת אחריותו על רווחתו ובריאותו של האזרח.

הדברים באים לידי ביטוי בצמצום תקציבי פיתוח, הקפאה או קיצוץ של תקציבים המיועדים לשירותים אלמנטריים כמו חינוך, רווחה ועוד תוך יצירת סדרי עדיפויות מעוותים המבוססים על הצורך בשמירת הקואליציה.

רק אם נתייחס לממשלה המכהנת שבה יש 29 שרים ו-8 סגני שרים ועליהם נוסיף את בעלי התפקידים בלשכות, העוזרים, הנהגים, המזכירות, המשרדים וכל מה שנלווה אליהם נגלה אוזלת יד, זלזול בכספי ציבור וניצול ציני של הדמוקרטיה.

לסבר את עיני הקורא, הרי שבשוויץ הממשלה מונה 7 שרים וענייני המדינה שם מתנהלים בצורה מעוררת השראה.

לא זאת אף זאת, השלטון המרכזי מקדם בשנים האחרונות הפרטה של שירותים, שהם בליבת אחריותו לטיפול במצוקת הפרט, כמו הטיפול בקשיש, טיפול בילדים בסיכון.  הפרטה זו, משמעותה שיזמים פרטיים באמצעות תאגידים שונים נכנסים בנעליהם של פקידי הממשלה ומבצעים עבור משרדי הממשלה שזה תפקידם, את הטיפול בקשיש, בילדים בסיכון ותחומים אחרים תמורת הכנסה ראויה ליזמים.

הממשלה מפריטה, כי היא רוצה שירותים יעילים וזולים ואכן פעמים שירותים אלו הם יותר זולים, אך לא בהכרח יעילים. משמעות הדבר שאיכות השירות ורמתו פוגעים בצרכני השירות, שכאמור נזקקים להם במיוחד.

אף אחד מאתנו לא היה רוצה שהוריו, במידה ויזדקקו לשירות המיועד להם יקבלו דווקא בזקנתם שירות באיכות נמוכה, זאת למרות שהם שילמו שנים רבות את חובותיהם למדינה באמצעות תשלומי מיסים ותשלומי ביטוח לאומי.

כך הדבר בעניין ילדים במצוקה, ילדים בסיכון, נשים מוכות ואוכלוסיות נוספות אחרות שאיתרע  מזלם.  שירותי ליבה אלו של טיפול באוכלוסיות במצוקה, צריכים גם לקבל תקציבים ראויים וגם אסור היה להפריטם לגורמים פרטיים, בדיוק כמו שבג"ץ אסר על המדינה להפריט את שירות בתי הסוהר באמצעות הקמת בית סוהר פרטי.

יש אמרה שאומרת, ש"מה שלא רואים לא כואב", שכן אוכלוסייה במצוקה לא נמצאת במרכז השיח הציבורי היומיומי ובוודאי שאינה מקבלת הגנה תקשורתית ראויה, הגנה שתבטיח כי המופקדים על השירותים הללו לא יעזו לפגוע עוד יותר במצוקתם של אלו שכבר ממליא קיימת.   

יש להבטיח בחקיקה כי שירותים מסוימים לעולם לא יופרטו וכן להבטיח כי לאוכלוסיות חלשות ובהם ילדים במצוקה, נשים מוכות, אזרחים וותיקים , משפחות חד הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים יקבלו את המיטב, כדי להעניק להם שוויון הזדמנויות בחברה.

במדינות רבות באירופה, כמפריטים שירותים, זה לא כדי להפכם לזולים, אלא כדי להעניק שירותים יעילים ואיכותיים ועל כך יש פיקוח ובקרה.

מדיניות בה הממשלה מבקשת להפריט את עצמה לדעת חייבת להיפסק, שכן זו משימה חברתית חשובה של החברה האזרחית. ערבות הדדית ומעורבות היא לא מכבסת מילים, אלא בסיס לחוסנה של חברה הדואגת גם לחלשים שבה.

הקיבוץ והמושב רק בישראל

כשכתב אהוד מנור את השיר "רק בישראל", הוא תיאר דברים ייחודיים שאין אותם באף מקום בעולם ואשר אותם נמצא רק בישראל, אך אם נקרא את מילותיו של השיר שנכתב לפני שנים רבות נגלה ששינוי התרחש בחלק ניכר מהדברים שנכתבו בזמנו על ידי אהוד מנור שהיה פזמונאי מהחשובים בארצנו ואשר הלך בטרם עת.

הקיבוץ והמושב המוזכרים בשירו, הם אכן ייחודיים לישראל ואינם קיימים בארצות אחרות בעולם, אך האם התוכן של הקיבוץ והמושב השתנה?

ההתיישבות השיתופית הכוללת, מושב שיתופי, כפר שיתופי, מושב עובדים וקיבוץ אכן ייחודיים לישראל, אך הם נמצאים בעיצומו של שינוי חברתי, ארגוני, כלכלי ומוניציפאלי.

בקיבוצים המתחדשים קמו מודלים שונים של התארגנויות שחלקם הגדול נבעו ממצוקה כלכלית, אך לא רק ממנה. המודל של שכר דיפרנציאלי, קרי שלא כולם מרוויחים שכר שווה פועל כבר במרבית הקיבוצים ובלא מעט מהם כבר קיימים מודלים של "חברות עם עצמאות כלכלית".  יש לציין כי עדיין נותר "הזרם השיתופי" השומר על המודל השמרני, מודל שחברים בו בעיקר קיבוצים מבוססים מאוד שמעדיפים לשמור על המודל ההיסטורי.   תהליכי השינוי בקיבוצים שהפכו ל"קיבוץ המתחדש" הם ארוכים ומחייבים בניית בסיס הסכמות רחב ככל שניתן, תוך התחשבות בקבוצות שעלולות להיפגע מהשינוי. במרבית הקיבוצים שעברו שינויים ארגוניים , דאגו לרווחת הפרט הנזקק, לחברים הוותיקים ודאגו לשמור על הקהילתיות שלהם המאוגדת כקואופרטיב (אגודה).    בחלק קטן מהקיבוצים ביצעו הרחבות, אך תהליך זה הופסק מסיבות פנימיות של קשיים בקליטה של אוכלוסייה שאינה חברה באגודה הוותיקה, אך באה לקיבוץ מתוך עניין באיכות החינוך ואיכות חיים של קיבוץ. בנוסף על קשיי קליטה אלו באו החלטות מועצת מקרקעי ישראל שגרמו לעצירה כמעט מוחלטת של קליטה באמצעות הרחבות.        הקליטה במרבית הקיבוצים נעשית באמצעות קליטה לחברות במודלים שצוינו.   אין זה אומר שזה קל יותר, שכן מרבית חברי הקיבוצים חיו שנים רבות חיי צניעות בבתים צנועים, ללא רכב צמוד ליד הבית ועתה בסמיכות לביתם גרים משפחות בהרחבות, או חברים עם עצמאות כלכלית בבתי מידות עם שתי מכוניות ליד הבית , דבר שבהחלט יכול להוות גורם לחיכוך.   קליטה נכונה מחייבת גם את הכנת הקולטים ולא רק מיון הנקלטים שכן עם הקליטה הופכים הנקלטים לאזרחים שווי זכויות בקהילה למרות שזה מקרוב באו.   קליטה נכונה , קרי בניית חזון משותף יכולה להפוך את הקהילה לתוססת, פעילה לטובת כולם.

במשק המשפחתי (מושב וכפר שיתופי) לכאורה הקליטה בהרחבות יותר פשוטה, שכן מראש כולם בעלי רכוש וכל משפחה בונה את ביתה לפי משאביה, אך לא תמיד זה עניין של משאבים. 

קליטה של משפחות חדשות בקהילה יכולה להיות מנוף לפיתוח חברתי-קהילתי, אך גם יכולה להוות מקור לכיסוח, כאשר אין הכנה נכונה של הקולטים ואין קליטה אמיתית של הנקלטים.

קליטה של משפחות מביאה להצערת הקהילה, לחיזוקם של שירותים קיימים כמו גנים, מעונות, תנועת נוער, מרפאה ועוד.  המשפחות החדשות תורמות לחיי התרבות ולחיי הקהילה.

ההחלטה לקלוט מצריכה שינוי ארגוני, תקנוני והקצאת משאבים והדבר מחייב סיוע וליווי של המועצה האזורית שכן קהילה מסוכסכת היא קהילה לא בריאה ובסופו של דבר בעיותיה יגיעו לפתחה של המועצה ועדיף שתעשה על ידי המועצה השקעה בפיתוח קהילתי מאשר טיפול מאוחר במתחים שנוצרו ואשר הופכים מהר מאוד את קהילה לקהל של אנשים הזרים זה לזה.

הקיבוץ והמושב, אכן רק בישראל, עדיין קיימים עם שינויים, שינויים שעשויים להביא לחוסן כלכלי וחוסן קהילתי בהיערכות נכונה ובהבנה שבבניית קהילה יש להשקיע משאבים של זמן, כוח אדם וממון, שכן זו השקעה שווה לטווח ארוך.

בואו נבנה קהילה!

שבחים לחקלאות ולחקלאים הישראלים בדו"ח ה-OECD שפורסם לאחרונה

לפני מס' שבועות פרסם הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח (oecd ) בשיתוף עם ארגון המזון והחקלאות (FAO) דו"ח על חקלאי ישראל בהשוואה לעמיתיהם שארצותיהם חברים בארגון.  ארגון ה-0 ECDמפרסם מעת לעת דו"חות השוואתיים בתחומים שונים של המדינות החברות בארגון ובמרבית הדו"חות הללו מצבה של ישראל עגום.

דווקא החקלאות והחקלאים הישראלים זוכים לשבחים, בניגוד לביקורות חוזרות ונשנות של כלכלנים ועיתונאים מסוימים וקבועים , אשר גם הדו"ח הזה של ארגון ניטרלי לא יבלבל אותם מלהמשיך ולהשמיץ את החקלאים.  חשיבותם של דו"חות הארגון לשיתוף פעולה הוא בהעברת מידע אובייקטיבי על מצבה של כל מדינה החברה בארגון לעומת מדינות אחרות ובכך לעודד את המדינה הנמצאת בפיגור בתחומים מסוימים, לפעול על מנת שלא להישאר מאחור בתחומים הנבדקים כמו כלכלה, רווחה בריאות.

הדו"ח החדש שמנתח את המגמות העולמיות בחקלאות בין השנים 2012-2021, קובע עובדה עגומה שרבע מהקרקעות בעולם , איכות הקרקע החקלאית שבהם מידרדרת, דווקא בתקופה שצופה עתיד עם מחסור במזון וצורך בהגדלת תפוקה של 60%.   משמעות ממצא זה היא שיש צורך להגדיל את פוטנציאל הייצור מכל דונם אדמה, קרי לנהל באופן יעיל את צריכת המים והדשנים.

הדו"ח של הארגון מציין את ישראל כדוגמא מצוינת, בשל היותה מובילה בניהול טכנולוגיות לייעול משק המים ובהם שיטת הטפטוף וחדירה לאזורים צחיחים.  הדו"ח גם מציין את המעבר ממים שפירים למים קולחים וישראל בעניין זה היא שיאנית עולם של ניצול של כ-86% מהמים המושבים, בעוד ספרד שנמצאת במקום השני מגיעה רק ל-25%.  יחד עם זאת איכות המים המושבים אינה מספקת וראוי היה שכל מי הקולחים תהיה באיכות שלישונית, שכן מים מושבים באיכות נמוכה יותר, גורמת למליחות ותורמת לירידת איכות האדמה.  הדו"ח האחרון מציין שכ-54% מהמים המושבים מתאימים לכל סוגי הגידולים וזהו גידול של 100% לעומת הדו"ח הקודם שפורסם ב-2007, אך עדיין יש מה לעשות על מנת לשפר את איכותם של המים המושבים. הדו"ח צופה כי הקמתם של מתקני התפלה ישפרו את המצב.

עוד מציין הדו"ח במיוחד את החקלאים הישראלים המצליחים לייצור יותר מזון מדונם עם פחות מים, ובכך הופך את החקלאים הישראלים ליזמים פורצי דרך.

הדו"ח אינו מציין זאת, אך לפני מספר חודשים ביקרה בישראל משלחת של חקלאים מצרפת, מדינה שבה אזורים חקלאים רבים. במסגרת ביקורם בארץ התפעלו חברי המשלחת הצרפתית בין היתר בין הקשר היום יומי הקיים בין החקלאים למרכזי המחקר והפיתוח (מו"פ) הפזורים במקומות שונים בארץ והיישום של ממצאי המחקר בשטח. זה אכן היופי של החקלאים בארץ, שלמרות שהתמיכה בחקלאות היא בין הנמוכות במדינות ה-OECD - , מצליח החקלאי בזכות שימוש יעיל במים, ניצול הידע הנצבר במו"פ וההתמדה להתמודד עם קשיים לא מעטים ובהם פגעי מזג אוויר, הצפה של תוצרת בשוק, בעיות של כוח עבודה, שערי מטבע ועוד.

את החקלאים בישראל לא נמצא בין שיאני השכר בארץ וגם לא קרובים לשם, ויתר מכך יש לציין שהוצאות גידול התוצרת לא מבטיחות הכנסה בצידה.

מדובר באנשים מחוספסים הקמים עם אור ראשון ועובדים עבודה פיזית גם בשמש היוקדת, אך גם בימי החורף והרוחות. בעבודתם הם שומרים על שטחים פתוחים, מפנים את מי הקולחים (שאחרת היו נשפכים לים), תורמים לביטחון התזונתי ועוד.

החקלאים המודרניים נדרשים להיות מגדלים מוצלחים, יזמים, משווקים, כלכלנים, וגם להתאים את עצמם לצורכי השוק המשתנה ולדרישות איכות הסביבה ואיכות התוצרת.

החקלאים הישראלים זוכים להערכה והוקרה בעולם על הישגיהם והשאלה מתי הערכה זו תגיע גם מהמנהיגות בארצנו.

תיקון לפקודת היערות, החוק שבא לברך ויצא מקלל

אחד ממטרות "פקודת היערות", חוק מתקופת המנדט, הוא להגן על עצים, זאת לאחר שנכרתו ונפגעו עצים רבים ובהם עצים עתיקים.   עד שנת מאי 2008, הייתה רשימה של כ-60 עצים מוגנים, וכדי לעקרם או להעתיקם בשל קיומה של תוכנית נדרש אישור של "פקיד היערות".  בחודש נובמבר 2008 נכנס לתוקף תיקון 89 לחוק התכנון והבנייה, תיקון שיזם ח"כ אופיר פינס-פז האוסר כריתת עצים בוגרים שהגדרתם על פי החוק שתוקן, עץ שגובהו 2 מטר וקוטר גזעו 10 ס"מ. מדובר בתיקון הקובע כי לא יאשר מוסד תכנון תוכנית בניה, אלא לאחר שבחן את הצורך בשמירה על העצים במסגרת מכלול שיקולים תכנונים ולאחר שמוסד התכנון התייעץ עם פקיד היערות.

תיקון 89 לחוק התכנון והבנייה, הפך למעשה את כל העצים למוגנים ומחייבים אישור כריתה וכריתת עץ ללא אישור הינה עבירה פלילית, גם אם העץ גדל בחצר בית פרטי כחלק מעצי הנוי, לאחר שנשתל והגיע לגודל שבו חלה עליו "פקודת היערות". מרגע זה הוא הופך העץ למוגן ולא ניתן לכרות או להעתיק אותו ללא רישיון.  כאשר עולה צורך מסיבה כלשהי צורך בכריתה, יש חובה להגיש בקשה לכריתה.

במאי 2012 אושר תיקון 5 לפקודת היערות, תיקון ההופך את כל העצים הבוגרים למוגנים וזאת בהתאם לתיקון 89 לחוק התכנון והבנייה וכן נקבעו תקנות לביצוע החוק.

בתת סעיפי 15 א לתיקון חמש לפקודת היערות נקבע:

(א)     "לא ייתן פקיד היערות רישיון לכרות אילן מוגן או עץ בוגר, כאמור בסעיף 15(א), אלא לאחר שנוכח, כי על אף מצבו, גילו, נדירותו, מידותיו, מיקומו וערכו הנופי, הסביבתי, האקולוגי וההיסטורי של האילן המוגן או העץ הבוגר שלגביו מתבקש הרישיון כאמור, לא ניתן להותירו במקומו או להעתיקו כאמור בסעיף קטן (ג)."

(ב)     "ברישיון כאמור בסעיף קטן (א), יקבע פקיד היערות בתנאי הרישיון כי על בעל הרישיון לנטוע, במקום ובמועד שעליהם יורה, עץ או עצים אחרים במקום העץ הבוגר או האילן המוגן שייכרת, שערכם שווה לערך העץ הבוגר או האילן המוגן כאמור, כפי שחושב לפי סעיף קטן (ה)(1) (בסעיף זה – נטיעה חלופית); סבר פקיד היערות כי בשל תנאים סביבתיים או נסיבות מיוחדות לא ניתן לבצע נטיעה חלופית, יקבע בתנאי הרישיון כי על בעל הרישיון לשלם היטל כספי בשיעור ובאופן כפי שנקבע לפי הסעיף הקטן האמור; לעניין קביעת מועד הנטיעה יביא בחשבון פקיד היערות, אם ביקש זאת מבקש הרישיון, את מועדה של שנת שמיטה."

(ג)      "לא ייתן פקיד היערות רישיון להעתיק אילן מוגן או עץ בוגר, כאמור בסעיף 15(א), אלא לאחר שנוכח, כי על אף מצבו, גילו, נדירותו, מידותיו, מיקומו וערכו הנופי, הסביבתי, האקולוגי וההיסטורי של האילן המוגן או העץ הבוגר שלגביו מתבקש הרישיון כאמור, לא ניתן להותירו במקומו; ברישיון כאמור יקבע פקיד היערות תנאים להעתקה, לפי סעיף קטן (ה)(2)".

משמעות הדבר שמעתה ואילך כל עקירה של עץ בשטח פרטי פתוח, בשטח ציבורי פתוח בשטחים פתוחים וגם בחצר הבית הפרטי, מנסיבות שונות מחייבת הקצאת משאבים רבים לקבלת אישור להעתקה או עקירה. 

החוק, שמטרתו בבסיסה הייתה טובה, מטילה על הציבור גזירה שהוא אינו יכול לעמוד בו וקיומו של החוק הביא בחודשים האחרונים לעצירה גורפת של אזרחים בודדים ויזמים  מלנטוע עצים חדשים, תוצאה שיוזמי החוק ומקדמיו לא התכוונו אליה.

הגנה על עצים נדירים, היסטוריים וכאלו הזקוקים להגנה מצדיקים את הנאמר בחוק, אך הגנה גורפת על כל העצים הבוגרים שחלקם אף גורמים נזק, צורכים מים, צמחו פרא ואשר הצורך בעקירתם מטילים הוצאות כספיות גבוהות על מי שנטע אותם בחצר ביתו והליך בירוקראטי מעיק, לא רק שלא מקדמת את הרעיון, אלא פוגעת בו לטווח ארוך וטוב יעשה אם החוק יתוקן במהרה, כי הנזק בקיומו החל לחלחל, וכמו שנאמר סוף מעשה במחשבה תחילה.

מעמדו המיוחד של רשם האגודות בפסיקה

משרד רשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם") מופקד על פיקוחן של עשרות אלפי אגודות בארץ בתחומי התחבורה, השיכון, ההתיישבות ועוד.

מעת לעת, נדרש הרשם ומי מפקידיו לקבל החלטות למינוי חוקר בנושאים שונים, לפזר ועד נבחר ולמנות במקומו לתקופה קצובה ועד ממונה, לבטל החלטות של אגודות שהתקבלו שלא על פי דין , למנות בורר לסכסוך באגודה ועוד.

בפרשת קינסלי נ' רשם האגודות (20/59) הגביל בג"ץ את התערבותו "לפי ראשי פרקים של חריגה מסמכות, טעות משפטית גלויה על פני ההחלטה, ופגיעה בעיקרי הצדק" וזאת בשל הקביעה כי הרשם הינו המומחה לתחום הקואופרציה והבעיות הייחודיות אשר מאפיינים את המסגרות השיתופיות.

בהמשך, הרחיב ביהמ"ש הגבוה לצדק  את היקף התערבותו, במקרים בהם לא קיימת זכות ערעור על החלטותיו של הרשם.  התערבות זו של בג"ץ, כך נקבע , תוגבל ותצומצם רק למצבים שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטה וכאשר שיקולי הצדק מחייבים את התערבותו של ביהמ"ש.  (בג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות). החלטה זו של בג"ץ,  נפסקה גם בעניין זכות הערעור על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, אך התייחסה לגופים דומים (פרשת חטיב 525/84). מדובר על פסיקה עקרונית שמאפשרת במקרים חריגים אפשרות ערעור על פסיקה שגויה לכאורה שנעשית בערכאות נמוכות יותר ורק בנסיבות מיוחדות.

חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס 2000, קובע בתוספת השניה לסעיף 5 )2ׂ) כי ניתן להגיש ערעור מנהלי על החלטות הרשם, למעט החלטות בענייני פירוק אגודה, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני של נכסים.

לאחרונה ניתן פסק דין בעניין החלטת עוזר רשם האגודות למנות ועד ממונה לאגודה השיתופית קריית חיים (ארלוזורוב) בע"מ, ועד אשר יורכב מנציגי רשימות לפי מפתח שנקבע.   הצורך לבחירת ועד ממונה נבע ממבוי סתום שאליו נקלעה האגודה בהליך הבחירות של מוסד נבחר ממוסדותיה ואשר אינו מאפשר את פעילותה. (עמ"נ 42728-04-12 רשימת "עתיד" לבחירות למורשון האגודה השיתופית נ' קרית חיים (ארלוזורוב) אגודה הדדית בע"מ באמצעות הועד הממונה ואח').  ראוי לציין כי מדובר באגודה שלה כ-17,000 חברים ולה שלושה מוסדות: ה"מורשון" אשר מהווה למעשה את האסיפה הכללית ובו בין 71 ל-101 חברים, המועצה בת 21 חברים , אשר נבחרת מתוך המורשון והנהלה של חמישה חברים אשר נבחרת מתוך המועצה.

רשימה אחת מתוך הרשימות המתמודדות לבחירות ערערה על המפתח שנקבע לייצוג בוועד הממונה ולא על עצם סמכותו של הרשם למנות ועד ממונה. המערערת סברה כי המפתח שנקבע על ידי הרשם, למעשה מביא לנישולה ופוגע בזכותה לייצוג.

בפרשה זו קבע ביהמ"ש כי החלטת עוזר הרשם, הינה החלטה ראויה לתפקודה של האגודה, ואשר כל מטרתה להביא לתפקוד של האגודה באמצעות ועד ממונה שיביא לשינוי תקנונה, ויאפשר את פעילותה הרצופה והתקינה.

ביהמ"ש המחוזי בראשות כבוד השופט ארנון דראל  חוזר וקובע בפס"ד כי נוכח מעמדו המיוחד של רשם האגודות השיתופיות ומומחיותו בתחום הקואופרציה והבעיות המיוחדות אשר מאפיינות את המסגרת השיתופית אין ביהמ"ש מתערב בהחלטותיו, אלא במקרים של חריגה מסמכות, טעות משפטית גלויה על פני ההחלטה ופגיעה בעיקרי הצדק.

החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי, מצטרפת להחלטות רבות של בתי המשפט, אשר אינן ממהרות להתערב בהחלטות הרשם.

חברות מכוח התנהגות

האו"ם הכריז על שנת 2012 כ"שנת הקואופרציה"  בעולם,  וזאת בהערכה לקואופרטיבים בעולם שבהם חברים כמיליארד חברים. מדובר בקואופרטיבים המנהלים תאגידי ביטוח, פנסיה, תחבורה,  ייצור, חקלאות ועוד ואשר חבריהם מנהלים אותם במשותף לטובת רווחת חבריהם שביטוי אינו רק כלכלי, אלא חברתי, ארגוני המבטא אחריות משותפת של חבריו, בשונה מחברה שבה יש בעלי מניות ועובדים ומטרת של בעלי המניות למקסם את רווחיהם.

ההתיישבות, רובה ככולה מתנהלת באמצעות קואופרטיבים המוגדרים כ"אגודות שיתופיות" מסוגים שונים ובהם קיבוץ, מושב, מושב שיתופי, כפר שיתופי, אגודה  להתיישבות קהילתית ועוד.

החברות באגודה מוגדרות בתקנון האגודה, בפרק העוסק ב"חברות באגודה", שם מוגדרים "סגולות הכשירות לחברות".     

סגולות הכשירות לחברות כוללות בד"כ את חובת המגורים בישוב, גיל מינימאלי (בד"כ 18-21) ותנאים נוספים המשתנים מתקנון לתקנון, אך בכל מקרה מחויבים המועמדים לחברות להגיש בקשה להתקבל לאגודה.  האגודה  יכולה להחליט כי המועמדים ייבחנו במכון המתמחה במיון מועמדים לאגודות בנוסף על ראיון בפני ועדת הקליטה באגודה.  ההחלטה על קבלת המועמדים לחברות מתקבלת בחלק מהאגודות באסיפה הכללית ובחלק מהאגודות בהנהלת האגודה, ובכל מקרה כל אגודה חייבת לקבל החלטות רק על פי הקבוע בתקנון האגודה.

אין זה מיותר לציין כי האסיפה הכללית, היא למעשה המוסד העליון של האגודה, והיא כוללת את כל חברי וחברות האגודה ושם במסגרת האסיפה נקבעת המדיניות הכוללת של האגודה בנושאים שונים, כולל תקציב האגודה שנקבע בכל שנה.    האסיפה גם בוחרת את הנהלת האגודה מתוך חבריה, לתקופה קצובה שנקבעה בתקנון על מנת שההנהלה תנהל את האגודה על פי המדיניות שנקבעה באסיפה הכללית בתקופת הכהונה.

באגודה, בשונה מחברה, יש לכל חבר וחבר זכויות וחובות שווים והוא יכול לבחור ולהיבחר,  אך הדבר מחייב גם סובלנות והתחשבות בקבוצות  או בחברים שלהם דעות שונות על מנת שההחלטות יתקבלו בהסכמות על בסיס רחב ככל שניתן. 

אורגן כלכלי-חברתי כמו אגודה שיתופית אינו מתאים לכל אדם , שכן מדובר על ניהול משותף, אחריות משותפת, קבלת דעת הרוב ועוד. 

רבים מחברי האגודה מודעים להיותם חברים בתאגיד המוגדר "כאגודה", אך רבים מהם לא קראו את תקנון האגודה.   חשוב להדגיש כי תקנון האגודה הינו החוזה בין האגודה לחבריה ובין חברי האגודה בינם לבין עצמם ויש חשיבות להכיר את התקנון ולעדכן אותו בהתאם לצרכיהם של חברי האגודה.

קיימת דרך נוספת שבה מתקבלים חברים לאגודה, דרך שלא רק שאינה מקובלת, אלא דרך שעלולה לעורר בעיות קשות בהתנהלות האגודה. מדובר בחברות "מכוח התנהגות" באגודה.

התאם לתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973, המפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:

 "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

קרי, אין מדובר בדרך מקובלת של קבלה לחברות על פי התקנון, אלא מצב שבו המבקש להיות חבר מעילה זו יוכיח כי הוא נהג  כחבר באגודה וגם האגודה ראתה בו כחבר, וזאת על פי הדרך שבה נהגו הצדדים זה לזה. מדובר לא על מקרה חד פעמי אלא על תקופה סבירה שבה ראה המבקש את עצמו כחבר וכך ראתה בו האגודה.  

מצב זה שבו מתקבל חבר, אינו תקין והדרך למניעתו היא להימנע מהכנסת מי שאינם חברים לדיונים באסיפה הכללית, אלא רק במקרים מיוחדים שבה מוזמנים גם מי שאינם חברים תוך הקפדה שה"אורחים" אינם מצביעים.  (לדוגמא בדיון על הרחבה ).  יש לזכור כי ייפוי כוח  לייצוג באסיפה הכללית ניתן למסור רק לחבר האגודה, שיכול לאחוז בלא יותר משני ייפוי כוח ורק במקרים שבו מוסר ייפוי הכוח נמצא בחו"ל. כמו כן יכול  חבר לייצג את בן הזוג  שלו שנבצר ממנו להגיע לאסיפה הכללית באמצעות ייפוי כוח.  כל הצגת ייפוי כוח בנסיבות אחרות הינו בניגוד לפקודת האגודות השיתופיות.  במידה וייפוי הכוח מוחזק על ידי מי שאינו חבר באגודה, גם אם מדובר בנסיבות מוצדקות (החבר בחו"ל), וייפוי הכוח מתקבל, הרי שזו אחת הדרכים שעלולים להוביל לחברות מכוח התנהגות של האוחז בייפוי הכוח.  על האגודה להקפיד לנהל תכתובות עם חברי האגודה ולא עם בני משפחתם של החברים או דיירים בעניינים הנוגעים לאגודה. מומלץ גם לתקן את תקנון האגודה, כך שיכלול סעיף, שלא תוקנה חברות מכוח התנהגות ובכך לחסום  הקניית חברות מכוח התנהגות.

האגודה מנוהלת על ידי חבריה, הנבחרים מתוך האסיפה הכללית עובדה המחייבת כל חבר ובוודאי את הנהלתו בהכרת תקנון האגודה לפחות.  יש חשיבות לרענן ולעדכן את התקנון בהתאם לרוח הזמן וציפיות החברים.    יש אתרים ייעודיים העוסקים בכך ובהם מפורסמים פסקי דין עדכניים, הוראות והנחיות חדשות בתחומים שונים המשפיעים על המרחב הכפרי בכלל ועל כל אגודה ואגודה, וחברי אגודה האחריות  היא של כל אחד ואחד להיות מעורב ומשפיע, תורם ונתרם!.

ההבחנה בין מעשי הכנה לניסיון לשימוש חורג עושים את ההבדל בין הרשעה לזיכוי

ביהמ"ש המחוזי בב"ש, זיכה נאשם (להלן: "המערער") שהורשע בביהמ"ש  השלום בגין שימוש במקרקעין מחריגה מהיתר, זאת בשל הכנסת כסאות ושולחנות למחסן בחצרו.

כידוע שימוש במקרקעין ללא היתר, הן כשימוש חורג והן בבניה ללא היתר  הן עבירות פליליות שבגנינן ניתן להטיל עונשים, כולל עונשי מאסר וכנסות כבדים.   מאידך,  הרשעה  בעבירה פלילית מחייבת גם  יסוד נפשי וגם יסוד עובדתי  (כוונה ומחשבה )ובלעדיהם ביהמ"ש לא ממהר להרשיע אזרח  בעבירה פלילית.

כבוד השופטת טלי  חיימוביץ  בוחנת בפסק הדין המלומד, האם אכן נעברה עבירה של שימוש חורג בגין כוונתו של המערער לעשות שימוש חורג במחסנו.

ביהמ"ש  מנתח את פסיקת ביהמ"ש השלום וקובע כי לא מקובלת עליו קביעת ביהמ"ש השלום כי המסקנה ההגיונית היחידה מהכנסת כסאות ושלחנות למקום היא כוונה לשימוש חורג ללא היתר ולא זאת אף זאת,  קובע ביהמ"ש כי עצם הכוונה לשימוש חורג אין בה כדי לקיים את העבירה המושלמת או הנסיון לקיום העבירה.

מדובר  במבנה חקלאי, המשמש על פי ההיתר כמחסן חקלאי ואשר על פי כתב האישום הוכנסו אליו שולחנות וכסאות לשם שימוש למסעדה או לאולם אירועים.  המערער טען, כי העובדות נכונות, שכן הוכנס ציוד זה עוד בסוף שנת 2006, אך עד לקבלת ההיתר ב-6.09 לא נעשה במקום שימוש כמסעדה. ביהמ"ש השלום סבר כי עצם הכנה, היא בבחינת ניסיון וגם  הכנסת שולחנות וכסאות למחסן חקלאי מהוות עבירה מוגמרתת בהיות עצם האיחוסן שימוש חורג.

המערער טען בערעור כי מאחר ולא היו כל ראיות לקיום אירועים במבנה, לא היה על ביהמ"ש השלום לקבוע כי נעשה שימוש חורג וגם הכנסת ריהוט לא הופכת את המעשה לעבירה, הגם שאינה עולה בקנה אחד עם תנאי ההיתר. המערער טען גם כי, לא התכוון מתכתחילה להפעיל את העסק ללא היתר ולא הוכח כי  בעצם ההכנה הייתה כוונה לשימוש חורג ללא היתר.

ביהמ"ש בניתוח מעמיק קובע כי לא מקובלת עליו מסקנתו ההגיונית היחידה של ביהמ"ש השלום כי עצם הכנסת כסאות ושולחנות למחסן הינם כוונה לשימוש חורג.

קביעת ביהמ"ש השלום כי "הנאשם התכוון לעבור את העבירה" אינה מתקבלת על ידי ביהמ"ש המחוזי, שכן אישום אינו אודות הכוונה, אלא אודות המעשה הפלילי ורק שימוש חורג ולא כוונה לעשות כן, יקים את יסודות העבירה.  ביהמ"ש המחוזי שואל "כיצד אם כך ניתן משקל כה רב, עוד לחובתו של נאשם, לכוונות הלב שלו?".

כבוד השופטת חיימוביץ קובעת בפסה"ד כי  המשיבה לא הציגה כל ראיות לכוונת המערער להפוך את המחסן לאולם, כמו התקשרות בחוזה לקיום אירוע, קבלת הזמנות, העסקת עובדים  ולכן מגיעה למסקנה כי אין בהכנסת השולחנות והכיסאות כדי להביא למסקנה  כי הייתה כוונה לקיים אירועים בטרם קבלת ההיתר.

ביהמ"ש גם קובע כי עצם הכנסת הכיסאות והשולחנות למחסן במנותק מכוונות הלב של המערער, אין בהם כדי להקים עבירה בגין שימוש חורג.  ביהמ"ש מפנה לפסיקה שבה כבר נקבע כי שימוש, כולל שימוש אחר שהוא פחות מפריע לסביבה, יכול להיכלל בגדר שימוש זה.   מסקנתו של ביהמ"ש היא כי אחסנת שולחנות וכסאות פוגע פחות ומפריע פחות לסביבה ולכן תואם את הערכים אותם החוק מבקש לקדם.

ביהמ"ש קובע כי ניתן היה גם לזכות את המערער מכוח הסייג של "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין) שבו נקבע כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל  ערך".

לסיכום  קובע ביהמ"ש כי אין באחסון השולחנות במחסן חקלאי כל סכנה לערכים החברתיים המוגנים ולכן בנסיבות אלה אין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית ומזכה את המערער .

(עפ"א 21821-11-11)

תאוות הפרסום של מבקר המדינה היוצא

עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופכת כל בעל סמרטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבות כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.

ראשי ממשלות ישראל בעבר ובהם בן גוריון, גולדה מאיר או אשכול , לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח שהיו נבחרים שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם  לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי, או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהם גם רואים וגם שומעים את המועמד ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.

פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם ל"תת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו  הפרסומות שבאמצעותם מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.

כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד  או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.

מאידך, ניצול המדיה הופכת כל אחד מאיתנו, לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, בלוגים, טוקבקים ואתרים אחרים על מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.

בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במסורה במעמדם, על מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם ובהם ביהמ"ש, הפרקליטות ,מבקר המדינה ועוד שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.

אין זה סוד שמבקר המדינה המסיים, כבוד השופט בדימוס לינדנשטראוס נדבק במחלת ה"פרסום מניה"  מחלה, שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי  בעניינים  שעדיף לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת.  זו בדיוק הדוגמא הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר".   תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות.

אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת טווח ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד תיעשה על פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות, ולעשות יחסי ציבור למעשיו.

העידן המודרני הביא עימו יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת  גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הופכות וה"מאבק" של מבקר המדינה עם היוהמ"ש רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.

נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד שלה הוא ראוי.

לחיי העם הזה

בימים אלה נכנסת מדינת ישראל לשנה ה-64 להקמתה וזו בהחלט הזדמנות ראויה לצפות מלמעלה על המתרחש ולהתייחס להישגים מול הפערים, ההצלחות מול הכישלונות ובעיקר להאמין ולקוות שהעם הזה, שהתעורר לאחרונה והגיב לתופעות לא מקובלות שימשיך ויעשה זאת גם בעתיד.

ישראל הינה תופעה ייחודית שבה ניתן בית לעם היהודי, בית המשלב קיבוץ גלויות מכל קצוות תבל, מתכון מוצלח לחברה בריאה, אך יש עדיין המבקשים להנציח את העדתיות ולעשות קריירה פוליטית ו/או אקדמית מליבוי הייחודיות הישראלית ועל כולנו לקוות שבדומה לכל העמים, לא נשאל יותר את בני שיחנו:"מה המוצא שלך?"

בישראל חיים יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים וכולם בנוסף לאמונתם הייחודית הם אזרחים שווי חובות אך גם שווי זכויות ושילובם של בני הדתות השונות במדינה הוא אינטרס עליון של החברה הישראלית, לחברה בריאה , פלורליסטית המגלה סבלנות וסובלנות ודוחקת גורמים שבאמצעות ליבוי יצרים עושים גם קריירה פוליטית, אך גורמים גם להפרדה שלא רק שאינה מחזקת את החברה הישראלית אלא מביאה להחלשתה.

בישראל תעשיה עתירת מדע המשלבת טכנולוגיה מהמעלה הראשונה בעולם ועל כך צריכה להיות גאוותנו, אך מנגד יש "תעשיה" שלמה של עובדי מיקור חוץ שבהם מועסקים אזרחים בתנאי עבדות שאינם מתאימים לחברה בריאה הדואגת לאזרחיה.
בישראל יזמים המביאים לפיתוחה של תעשיה מהמובילות בעולם בתחומים שונים, אך יש פערי שיא בין השכר הגבוה לשכר הנמוך במקומות העבודה, תופעה לא בריאה בחברה מודרנית.

בישראל חקלאות מהמובילות בעולם בהישגיה, חקלאות שכבשה את המדבר והשממה,תוך ייעול מערכות מים וניצול המים המושבים, המביאה ליבולי שיא גידולים שונים ופיתוחים ייחודיים, אך בשונה מהמתרחש בעולם המערבי המפותח המעודד ומחזק את המרחב הכפרי בכלל והחקלאות בפרט, ממשלת ישראל לא רק שאינה מעודדת את החקלאות בתמריצים, אלא אף מטילה עליהם מיסים ייחודיים.

בישראל קיימים כאלף נקודות התיישבות שרובם ככולן בפריפריה, תופעה ייחודית בעולם הכוללת התיישבות של קיבוצים, מושבים שיתופים, כפרים שיתופיים, מושבי עובדים, ישובים קהילתיים והתיישבויות בודדים. התיישבות ייחודית זו שרובה קואופרטיבית ציירה את גבולות המדינה, קלטה עולים וסייעה רבות לפרבור, אך זוכה בתקופה זו של אתגרים ושינויים לכתף קרה של גורמי שלטון.

בישראל התברכנו במוצרי מזון טריים ומוצרי מזון מעובדים במהלך כל השנה, דבר שאינו מובן מאליו, אך יש לנו פערי תיווך המבטאים חזירות שיש למגר.

בישראל רפואה מתקדמת, המבוססת על צוותי רפואה שמביאים הישגים וכבוד לישראל אך מביש שרפואה זו אינה בהישג ידם של כל אזרח הנזקק להם בעיתות מצוקה מחד ותנאי עבודה לא ראויים של הצוות הרפואי מאידך.
בישראל מדענים שקנו את שמם בעולם לאור מחקריהם הייחודים בנושאים חשובים ופורצי דרך הנחוצים להמשך קיומה של החברה האנושית, אך הם אינם זוכים למשאבים ולתשתית הראויה למחקר בישראל , דבר שכל כך ברור בעולם הנאור.

בישראל זוכי פרס נובל רבים לעומת מספרם באוכלוסייה מול מערכת חינוך הזקוקה לשינויים דחופים ובהם הקטנת מספר תלמידים בכתה, עידוד המצוינות למול הטיפול הייחודי באוכלוסיות המאותגרות, חיזוק לימודי הטכנולוגיה, חיזוק החינוך הערכי ועוד.

ישראל שומרת על עצמאותה עם צבא העם, צבא המבוסס על חיילים בשרות חובה וחיילים בשירות מילואים שמבטיחים בשירותם את ביטחונה ועצמאותה של המדינה ומנגד משתמטים המוצאים תירוצים מבישים מדוע הם לא צריכים להיות חלק מהמאמץ ומביש עוד יותר שפוליטיקאים מסיבות מבישות עוד יותר נותנים לכך הצדקה.

בישראל אחוז גבוה ביותר של הקרקעות הינו בניהול המדינה, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (93%), מצב שאין לו דוגמא בעולם, מצב שאמור להבטיח ניהול יעיל של קרקע, חלוקה צודקת של משאבים והבטחת דיור הולם במחיר סביר לאזרחיה, אך דווקא בישראל הביטחון לקורת גג מתרחק מהאזרח בשל שימוש ציני של הממשלה, כמונופול המעלה מחירים כדי למלא את קופת האוצר.

ישראל מפתחת אמצעי ביטחון ייחודיים להגנתה והפכה להיות אחת היצואניות הגדולות בעולם ליצוא של תעשיות אלה, אך הביטחון האישי של האזרח מופר בברוטאליות ע"י גניבות רכב פריצות לבתים ואלימות המתרחשת חדשות לבקרים במקומות שונים.

ישראל הוקמה, בדרך לא דרך ובחלון הזדמנויות שנוצר בין היתר בעקבות הניסיון להביא להשמדתו של העם היהודי באירופה והכרזת עצמאותה של ישראל הבטיחה "בית בטוח לעם היהודי", אך מביש ומקומם שהמדינה זונחת את אזרחיה הוותיקים בכלל ואת ניצולי השואה בפרט.

ישראל צעירה, בת 64, בהחלט יצירת פאר שהוקמה ונבנתה בעמל כפיו של העם הזה ובשנים האחרונות אנו עדים לתופעות שביטויים הוא איבוד המצפן והעולם הערכי של הנושאים בעול, ובעיקר בשל העובדה שכאשר אין מנהיגות, מתחזקת הפקידות.

ובאופטימיות שבי, אני מבקש לראות את חצי הכוס המלאה, אך גם לא לשכוח כי היא יכולה להיות הרבה יותר מלאה, שכן הדוגמאות שצוינו הן לא גזירה משמים!

העברה בין דורית, החלטה 1155 –סוף מעשה במחשבה תחילה

החלטה 1155 (979) של מועצת מקרקעי ישראל עשויה לשפר במידה רבה את אפשרות ההורים לחלק ירושתם ליותר מילד אחד, לאחר לכתו של אחרון ההורים,דבר שנמנע מהם עד כה, שכן הנחלה היוותה עד לאחרונה נכס שאינו ניתן לפיצול.

המצב בו נחלה לא ניתנה לפיצול בעבר עם העובדה שערכן הכלכלי של הנחלות במרכז הארץ הרקיע שחקים בשנים האחרונות, הביא במשפחות רבות למתחים על רקע של אי יכולת ההורים לחלק באופן שוויוני את ירושתם, בהנחה שהנחלה היא המרכיב המרכזי בירושה.

משפחות רבות,  מבקשות לקבל ייעוץ בכלל ובעקבות החלטה 1155 בפרט, על מנת להבין את משמעותה וטוב עושות אותן משפחות שגם מבקשות ייעוץ בטרם קבלת החלטה וגם מקדמות הסדרים, שמבוססים על מידע אובייקטיבי על האפשרויות העומדות בפניהם. הסדרים אלו עשויים להבטיח את המשך קיומה של המשפחה המורחבת, תוך הקטנת הסיכון לסכסוך משפחתי שלצערנו אנו עדים לו בשנים האחרונות.

עוד לא הומצא הפטנט שיבטיח כי אנו ההורים נשאר צלולים עד סוף ימינו ולא זאת אף זאת, רבים ההורים הנתונים ללחצים משפחתיים באשר לחלוקת העושר המשפחתי. לחצים אלו מביאים למתחים בתוך המשפחה, מתחים שיש לפעול למניעתם.  מתחים אלו במשפחות מסוימות גורמות לאלימות מילולית ובשלב זה ברור כי המשפחה נמצאת בהליך של פירוק על רקע המתחים שנוצרים בין היורשים ו/או בין ההורים לחלק מהיורשים.

כשאין להורים, למעט זכויותיהם בנחלה, נכסים משמעותיים להורשה, עליהם להכיר בעבודה כי אותה "חלוקת עושר", מן הסתם לא תתחלק באופן שוויוני בין יורשיהם וזאת אם בכוונתם להותיר את הזכויות בנחלה לדורות הבאים.

חלוקה שוויונית של הזכויות בנחלה, תחייב מכירתה, תשלום מיסים נכבדים (מס שבח ודמי הסכמה שיוחלפו בעתיד במס רכישה) וחלוקת היתרה בין היורשים.

החלטה 1155 מאפשרת הפרדה של מגרש מהנחלה, הפרדה שתהפוך בתשלום נכבד את המגרש לנכס עצמאי, שאינו קשור לנחלה. החלטה 1155 תאפשר בישובים מסוימים, במגבלות תמ"א 35 להכין תוכנית שתאפשר הפרדה של יותר ממגרש אחד, אך ההחלטה מחייבת הותרת יחידת מגורים אחת בגודל של 160 מ"ר לפחות, שתהיה חלק מהנחלה.

ההורים צריכים לקחת בחשבון שיקולים נוספים בהחלטתם ובהם מי באמת עשוי לסייע להם בערוב חייהם ולכן חשובה קרבתו.  ראוי לשקול גם למי הירושה תסייע יותר, מי כבר קיבל סיוע בעבר וכו'.

בכל מקרה ראוי שהתלבטות ההורים, תלווה בייעוץ מקצועי ועם קבלת ההחלטות על ההורים לקיים שיחה עם ילדיהם בלבד ולהבהיר להם את כוונתם.

מימוש ההחלטות מחייב חתימה של הצדדים על הסכמים שיבהירו לכל הנוגעים בדבר מה כוונתם המפורטת של הסדרים אלו. עדיף לא להיזקק להסכמים אלו כאשר כל צד מבצע את חלקו, אך אותם יש לעשות כשעדיין אוכלים ארוחות ערב משותפת בערב שישי.

מצב שבו אין הסכמים עלול להביא למתחים על רקע פרשנות כוונת הצדדים, מצב שבדרך כלל מביא לסכסוך שבו כבר אין ארוחות משותפות בתוך המשפחה המורחבת.

בהסדרי ירושה, יש גם בני זוג, הורים של בני זוג, אחים של בני זוג , הלו היא המשפחה המורחבת וטוב יעשו ההורים והילדים שכל הסדר לא יכלול שיח ודיונים עם בני המשפחה המורחבת, שכן בדרך כלל הדבר לא רק שאינו תורם ליישוב סכסוכים בתוך המשפחה, אלא מביא להחרפתם.

הסדרי ירושה, הם לא בהכרח דבר רע, אך כדי להבטיח הסדרים שיותירו את המשפחה המורחבת על כנה יש חשיבות למעשה, וסוף מעשה במחשבה תחילה

מה נשתנה

בימים אלה, אנו חוגגים את חג הפסח, חג המציין את יציאת עם ישראל ממצרים, חג המציין את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, חג שבו נוהגים לשאול קושיות!

מה נשתנה הלילה , התקופה הזו מכל הלילות האחרים?

בהגדה מוזכר כי כנגד ארבע בנים דיברה התורה: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול

ובהקשר המודרני וההתיישבותי יש לנו סוגי בנים העונים על הדמויות הללו:

חכמים: הם אותם אלו הפועלים בתוך המרחב הכפרי או למען המרחב הכפרי ואשר יודעים להפעיל את חוכמתם ורגישותם על מנת לשמור על הכפר והמרחב הכפרי, מתוך הוקרה למתיישבים הוותיקים שהקימו אלף נקודות התיישבות, מתוך הכרה למתיישבי המרחב הכפרי והמתפרנסים ממרחביו ולמען  עם ישראל והדורות הבאים.

רשעים: הם אותם אלו שרואים את המרחב הכפרי בעיניים צרות וחד צדדיות וכל רצונם להביא לפגיעה במרחב הכפרי ובתושביו, תוך התעלמות מזכויות המתיישבים היושבים במרחב זה, חלקם עוד בטרם קמה המדינה. מניעיהם צרים וחשיבתם קצרת טווח, והכול על מנת לפגוע בפרנסתם ובזכויותיהם של דרי המרחב הכפרי

תמים: הם אותם אלו שחיים במרחב הכפרי ומאמינים כי לא יתכן כי מדינת ישראל תפנה עורף לתרומה ההיסטוריות של מתיישבי המרחב הכפרי, תרומה שקבעה את גבולות המדינה, תרומה שהבטיחה שנים רבות של מנהיגות ערכית לעם ישראל, תרומה שהביאה לביטחון תזונתי והפכה את ישראל לאור לגויים באשר לגידולים חקלאיים וכיבוש השממה.

ושאינם יודעים לשאול: הם אותם אלו שאין להם כוונות זדון, אך אינם יודעים לשאול את הנדרש על מנת להביא להחלטות מושכלות ויש חשיבות רבה לעורר בהם את השאלות הנכונות באשר למקומו של המרחב הכפרי, חשיבותו ועתידו. יש בהם נפש חפצה ורצון טוב ויש להביא לעיניהם ואוזניהם את מירב המידע על מנת שיוכלו לקבל החלטות נכונות לטובת ההתיישבות, עם ישראל והדורות הבאים

המתיישבים מבקשים חירות , חירות של בעלי הזכויות היושבים ברובם הרבה מעבר לארבעים שנה של הליכה במדבר. חירות משמעותה חוזי חכירה שיביאו לידי ביטוי את זכויותיהם ולא את גחמותיהם המשתנות של פקידים, שיהיו בכירים ככל שיהיו. זה יותר ממגוחך שנציגי המדינה בהליכים משפטיים רבים מוסרים לביהמ"ש כי המדינה רואה בבעלי הזכויות כחוכרים לדורות, אך אינה עושה דבר כדי שהדבר הזה יתרחש למעשה.

כמי שמאמינים בצדקת דרכינו, עלינו לספר את סיפור ההתיישבות ולא להרפות, שכן עידן התמימות נגמר וכל המרבה לספר על מעשה ההתיישבות ותרומתה, הרי זה משובח!

האם מכירת תוצרת או ליטוף בעלי חיים היא חלק מהעיסוק החקלאי

לאחרונה פסק כבוד השופט דן מור בביהמ"ש השלום כי העיסוק החקלאי המודרני כולל רכיבים נוספים ויש לראותם כחלק מעיסוקו של המתיישב.

בשנים האחרונות קיים עימות בלתי פוסק בין החקלאים לפקידי המנהל בעניין ההגדרה מהי חקלאות והיכן גבולותיה. עימות זה מביא לתביעות משפטיות כנגד החורגים ממה שמגדירים פקידים במשרדים מסוימים. הגורסים בגרסה השמרנית של העיסוק, רואים את החקלאי כמי שכל עיסוקו הוא גידול ועיבוד התוצרת החקלאית וכל חריגה כמו יצירת יין מענבים, שמן מזיתים, חמוצים מירקות, רכיבה על סוסים, ליטוף חיות וכו' נחשבים כחריגה מהעיסוק שהותר לתפיסתם בחוזה. 

משרד החקלאות ופיתוח הכפר שאמור לקבוע את המדיניות החקלאית בהווה ובעתיד אינו שחקן יחיד בזירה, למרות שהחקלאות ופיתוח הכפר אמור להיות תפקידו הבלעדי כמשרד המתמחה במרחב הכפרי. קיימים רגולטורים נוספים שקביעותיהם הופכים חקלאים רבים לעבריינים.

החקלאות וההתיישבות הפכה, כמו גם בעולם המערבי מחקלאות מגוונת לחקלאות מתמחה וצרכי הפרנסה מחייבים שטחים גדולים יותר, לולים גדולים יותר וכו'.

בשונה מהעבר, האזרח שנכנס למרכול יכול למצוא בכל ימות  השנה ירקות טריים במחירים שווי נפש ואין זה ברור מאליו. לצד החקלאות התפתחו תעסוקות רבות הנשענות על העיסוק החקלאי ומתאימות לו.

לאחרונה, אף פורסם מחקר באונ' בר אילן ע"י פרופ' מיכאל סופר וד"ר לביאה אפלבאום, מחקר הקובע כי תעסוקות אלו מסייעות לשמור על החקלאות.

הפרשיה בה דן ביהמ"ש עוסקת בבעלי זכויות בכפר אז"ר שלהם משק חקלאי ובה חממה שבה גם מוכרים צמחי בית ולא רק מגדלים אותם, מקום לשזירת פרחים, חוות ליטוף חיות ומחסן ציוד לאירועים.

ממ"י הגיש תביעה לסילוק יד, ולהריסת המבנים וכן ביקש להוציא צו מניעה לכל שימוש שאנו חקלאי במקרקעין. בנוסף ביקש ממ"י לחייב את הנתבעים בשני מיליון ₪ דמי שימוש ראויים. התביעה הוגשה נגד האגודה ונגד בעלי הזכויות בנחלה.

ביהמ"ש אינו מקבל את טענת ממ"י כי הנתבעים הפרו את הוראת חוזה השכירות הן בהעברת השימוש והחזקה במקרקעין מנתבע 1 שהינו בעל הזכויות לנתבע 2 והן בעניין השימוש שלדעת התובעת אינו חקלאי.

ביהמ"ש קובע כי אגודת כפר אז"ר היא שוכרת השטח והדבר מקנה לה רשות להעמיד חלקים מהמושכר לשימוש חברי האגודה.   כמו כן קובע ביהמ"ש כי  בעל זכויות בנחלה שמוסר אותן לאחר, אינו מעביר זכויות אלו שכן מדובר ב"שאילה" והשואל הינו שלוחו של בעל הזכויות. לדעת ביהמ"ש התמורה בגין פעולה זו אינה מעניינו של ממ"י, ולכל היותר זה עניינם של רשויות המס.

מכאן מנתח ביהמ"ש את מבנה החממה והשימוש בו וקובע כי " ההקשר שעושה נציג ממ"י בין השיווק לבין טיב העיסוק אינו במקומו". לא זאת, אף זאת לדעת ביהמ"ש העיסוק המודרני בחקלאות הפך לתעשייה ממש וספק אם אפשר להגדיר קו גבול בין חקלאות לעיסוק שאינו חקלאי  ואם כן יהיה על המנהל לטרוח ולשנות את הסכמי המשבצת באופן רטרואקטיבי.

כבוד השופט מור קובע כי גם שזירת פרחים וגם העסק המשמש את ציוד המשתלה הוא חלק מהעיסוק המודרני בחקלאות.

בעניין חוות ליטוף החיות, נדרש ביהמ"ש למילון וקובע כי ההגדרה במילון "ניהול משק חקלאי", כוללת כל עיסוק במשק החקלאי ולכן ליטוף חיות הינו חלק מהעיסוק.

לקראת סיום פסק הדין מוסיף ביהמ"ש:

"תקופתה של "עבודה עברית" וכיבוש השממה בידיים עבריות, חלפה ועברה, גם תפיסת העולם הרואה את המתיישב כאפנדי המעבד את אדמותיו באמצעות אריסו, נחלת העבר היא. ותמהני על נציגי המנהל המבקשים להקפיא את הזמן ולדרוש כי דווקא המתיישב הוא שיחרוש את חלקתו. חוזה יפורש כאמור בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) כפי שתוקן לאחרונה(26.1.11): "על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמע מלשון החוזה ומנסיבות העניין..."    ובס"ק(ב1) לחוק נאמר כדלקמן:"חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו".

מדובר בפסק דין בערכאה הנמוכה, אך דבריו של השופט הנכבד וניתוחו את המצב בהחלט מעודדים ואולי יביאו לחשיבה עדכנית שלא לומר מודרנית את העיסוק במרחב הכפרי, זאת כפי שהדבר קורה בכל העולם המערבי.

תיקון ועדכון מאפייני התעסוקה במרחב הכפרי, יוציאו ממעגל "העבריינים" את כל אותם מתיישבים שכל רצונם הוא להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם ובמקום להשקיע בעוד פקחים ועוד יועצים משפטיים שתוצאתם היא גם העמסת בתי המשפט בתיקי תביעה מיותרים, ראוי לעצור ולבדוק בחשיבה מודרנית מהם הם השימושים הראויים לחקלאות ולמחרב הכפרי.

חשיבה מודרנית תסייע מחד לפרנסתם של המתיישבים מחד ותשמור מאידך על מאפייניו של המרחב הכפרי.

המדינה אינה מעודדת מעבר לאנרגיה מתחדשת

העולם הנאור עובר לשימוש באנרגיות מתחדשות, אנרגיות שמקורן בתהליכי טבע מתחדשים כמו האנרגיה הסולארית, אנרגיית הרוח ועוד. מדובר על מעבר  מושכל לאנרגיה זמינה, אשר בשונה ממקורות האנרגיה המסורתיים כמו נפט, פחם וגז טבעי אשר לא רק שמוגבלים בכמותם , אלא גם מהווים גורם מזהם בשימוש בהם.  ישראל, כידוע, נכון להיום תלויה לחלוטין במקורות האנרגיה שלה.

לכאורה, מדובר על הליך טבעי ראוי שיש לעודדו ולפעול ליישומו  באמצעות עידוד, תמיכה, הקלות וסיוע.   מדינות נאורות מתמרצות הליך זה על ידי זיכוי במס, תמיכה במחיר, עידוד רכישת חשמל ירוק, מיתוג ואמצעים נוספים להחדרת השימוש באנרגיה מתחדשת.

יתרה מכך, פטנטים מרכזיים לאנרגיות מתחדשות  וטכנולוגיות מתקדמות בתחום זה הומצאו על ידי חוקרים ויזמים בישראל.

באתר המשרד להגנת הסביבה אף נאמר כי :

·       ישראל נמצאת בין המובילות בעולם בפיתוח טכנולוגי למטרות ניצול אנרגיה סולרית.

·       בישראל קיים ידע רב ופוטנציאל גבוה לניצול אנרגיה מתחדשת.

·       בישראל ישנם תנאים אקלימיים מתאימים לפיתוח רחב של אנרגיה ירוקה.

·       עלות ההפקה נמצאת בירידה ואף צפויה לרדת בהתמדה עם כל פיתוח טכנולוגי.

·       הקטנת התלות של מערכת הביטחון והמשק באוצרות טבע שמקורם במדינות זרות.

החלטה מס' 4450  של ממשלת ישראל קבעה כי עד שנת 2020 10% מיצור האנרגיה בישראל יופק באמצעות אנרגיה מתחדשת.

באתר משרד האנרגיה אף נאמר כי:

·       יצירת ודאות בתחום האנרגיה המתחדשת, תוך הבהרת יעדי ייצור החשמל עד שנת 2020

·       עידוד הקמת מתקני ייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת במדינת ישראל בכלל ובאזורי הפריפריה בפרט

·       עידוד המחקר, הפיתוח ותעשיית האנרגיה המתחדשת בישראל

·       הגדלת הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל

·       עידוד ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות ידידותיות לסביבה

·       הגדלת ייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת תוך צמצום הנטל התעריפי לצרכנים.

יתרה מכך, אם נחבר את הפוטנציאל הגלום בישראל לפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת ונוסיף על כך את העובדה שישראל נחשבת כמובילה בתחום הטכנולוגי כל תרחיש הגיוני שמחבר בין השניים היה מוביל לתוצאה מדהימה  הן בתחום הכלכלי, הן בתחום הביטחוני ובוודאי שבתחום הסביבתי.

למרות זאת השימוש באנרגיה מתחדשת בישראל  עדיין מזערי ביחס לפוטנציאל הגלום במדינה והשאלה מדוע?

דוגמא מוחשית למצב העגום, היא החלטת מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") שהתקבלה ב-30.1.2012 ואשר באה להסדיר את הקמתם של מיזמים סולאריים, שכאמור יש חשיבות רבה להקמתם.

ממשלת ישראל בהחלטה 1060 מיום 13.12.09 קבעה מפת אזורי עדיפות, תוך מתן העדפה משמעותית לכל הגרים בפריפריה. מדיניות זו אומצה על ידי מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה 1228 מיום 30.5.11 שעוסקת במדיניות אחידה למתן הנחות.

המועצה, אומנם אישרה אחרי חודשים רבים של עיכוב הצעה שמטרתה לעדכן  את ההסדרים שנקבעו למיזמים סולאריים במשבצות של ישובים חקלאיים, אך קבעה בניגוד להחלטת הממשלה על אזורי עדיפות ובניגוד למדיניות האחידה התומכת באזורי עדיפות כי לא תינתן הנחת אזור בגין הקמתם בתחומי המשבצת החקלאית, לרבות הנחות המוקנות לישובי קו העימות.

מדובר בהחלטה אומללה הפוגעת בפיתוח מיזמים סולאריים ופועלת בניגוד להחלטות הממשלה שקבעו מתן הנחות באזורים פריפריאליים.

זו רק דוגמא אחת, ולא יחידה מדוע ב"זכות" הרגולטורים מתעכב פיתוח כלכלי, והמדינה ממשיכה להיות תלויה בדלק מזהם שמרביתו המכריע מיובא  מהחוץ.

בעוד נשמעים בתקשורת רעיונות על "מס לשימוש יתר" בצריכת החשמל בשל התשתית שאינה מסוגלת לספק את התצרוכת בימי שיא, הרי שמצד שני במקום לעודד הקמה מושכלת של מיזמים סולאריים, מקבלים הרגולטורים, כל אחד בתחומו החלטות שמביאות לעיכוב ועצירה במקום עידוד.

אם הסיפור הזה לא ממחיש את האמרה על "יד ימין לא יודעת מיד שמאל" , אז מה כן?