שמירת החקלאות והחקלאים במשק המשפחתי הוא צורך לאומי

המשבר הקשה שעוברת החקלאות הישראלית בכלל והמשק המשפחתי בפרט מוציא מידי שנה עשרות חקלאים ממעגל העיסוק בחקלאות. בעוד בעולם המערבי רואים גידול ביחידות היצור תוך שימור המודל של המשק המשפחתי, בארץ חקלאים פושטים רגל. לשם ההמחשה, באירופה מקדישים לתכנית החומש לתמיכה בחקלאות 350 מיליארד אירו בין 2014-2019, בארץ כלום.

נדמה שהממשלות בעשורים האחרונים רואות בחקלאות נטל ולא נכס ונקטו בצעדים שונים שהביאו לירידה משמעותית במספר החקלאים כמו מיסוי עובדים זרים, מחירי מים גבוהים ועוד.

הדחיפה הבלתי רציונלית של האוצר להתייעלות הביאה לפיתוח יחידות יצור גדולות שבינן ובין המשק המשפחתי אין קשר והנזק בענף הרפת כדוגמא למגמה זו כבר נותן אותותיו, כשאילץ מאות רפתנים בעיקר מהפריפריה להיפלט מהענף.

פערי התיווך והשתלטות בעלי הון בענפים מסוימים תוך דחיקת רגלי החקלאים או אילוצם להיכנס לתוואי שאינם חפצים מהיעדר אלטרנטיבה או מאי יכולת להתארגן מביא לתופעה מדאיגה של חוסר כדאיות ביצור מזון ואת המחיר נשלם כולנו האזרחים בפערי התיווך שאת אותותיהם כבר חשים במרכולים.

החקלאות מייצרת ערכים רבים והיא לא עוד מקור פרנסה רגיל והתפיסה קצרת הטווח וחסרת האחריות של שורת הרווח שמקורה בפקידי האוצר לא רק שהיא מעוותת אלא מביאה לנזק בלתי הפיך שניצניו כבר כאן.

כולנו כאזרחים רוצים מזון איכותי, בריא וטרי ובמחיר הוגן והספקתו חייבת להתבסס על תשתית חקלאית ישראלית.  המחיר לצרכן הוא רק רכיב אחד, אך הוא אינו חזות הכל ותפקיד המדינה להבטיח לא רק שתהיה תוצרת טרייה ובמחיר הוגן לצרכן אלא שמנגד התמורה לחקלאי תהיה מכבדת ושלא יהיה נתון בידיהם של מתווכים שרומסים את פרנסתו וכבודו מחד ונוהגים בחזירות מופגנת כלפי האזרח.

חקלאות ישראלית זה לא רק מזון שכן יש לה ערכים ותרומות שהם מעבר ליצור החקלאי עצמו ובהם ערכים סביבתיים, תיירותיים, ערכי מורשת, תפיסת שטחים, פיזור אוכלוסין, שמירה על קרקעות הלאום וביטחון אך בראש ובראשונה הבטחת קיומה והסדרת פעילותו של המרחב הכפרי היא פעולה של צדק חברתי אמיתי לטובת כלל ישראל.

ערכים אלה שהם בנוסף למזון טרי, בריא ומשובח, מושגים בפועל על ידי פעילות חקלאית אינטנסיבית של חקלאים מהמתקדמים בעולם המייצרים בתנאים בלתי אפשריים של תשומות יקרות ובהם מחירי מים מאמירים, מיסים המושתים באופן ייחודי רק על החקלאים ועוד תוצרת חקלאית מדהימה ומבטיחים את ביטחון המזון של ישראל.

בעוד חקלאים בעולם המודרני זוכים להערכה על ידי ממשלותיהם המסייעים להם בתמיכות ישירות, בשיפור מגוון מקורות הפרנסה, בהתמודדות עם פערי התיווך, בתמיכה בהשקעות הרי שבישראל היחס הוא הפוך ומעמיד את החקלאות הישראלית והחקלאים במצב של סכנה אמיתית. באירופה מעודדים משקים משפחתיים וחקלאות זעירה מתוך ראיה כלכלית וחברתית רחבה. תמרוץ החקלאים גורם לצמיחה ומשפיע על מגוון תחומי חיים לרבות תיירות, שמירת הקרקע מפני פולשים וכויוב'. באירופה משקיעים מיליארדים במשק המשפחתי כי ההשקעה מניבה פי כמה וכמה. כך למשל משקים משפחתיים כבר לא מגדלים רק תוצרת אלא משתלבים במפעל התיירות, בפרויקטים סביבתיים ובשמירה על איכותה הסביבה. 

משבר הקורונה הביא לקדמת הבמה את הצורך להבטיח ביטחון מזון בכל מדינה שחושבת על אזרחיה בעתות חירום וביטחון מזון שכזה חייב להבטיח קיומם של חקלאות ישראלית בכלל ואת המשפט המשפחתי בפרט.
הגיעה העת שממשלת ישראל תפנים את מה שבמערב הבינו מזמן. המשק המשפחתי הוא אחד הבסיסים ליציבותה של הכלכלה המודרנית ותיישר קו עם המערב ותכין תכנית ארוכת טווח שתרתום את ההתיישבות מחדש לצרכים הלאומיים עימם מתמודדת הממשלה - בטחון המזון, יוקר המחיה, עידוד תיירות ושמירה על איכות הסביבה. התועלת שתצמח למדינה תהיה גדולה פי עשרות מונים מהכספים שמפיקה המדינה כיום מגזרות המיסים על החקלאים ומחסכון בנטל הפיכתם של מאות רבות של חקלאים למקרי סעד הסמוכים על טובת המדינה.

צריך להסתכל על החקלאים כעסקים קטנים שבכל מקום מייצבים את הכלכלה ואם נביט על חקלאי כעסק קטן נבין שמרבית החקלאים פזורים בפריפריה, יושבים על אדמתם באזורים רחוקים ומסייעים בכך לפיזור אוכלוסייה ובפיתוח מקורות תעסוקה.

הבטחת המשק המשפחתי בחקלאות הישראלית תלויה בכמה גורמים ובהם:

א.              מעבר לתמיכה ישירה מהנוהג הקיים כיום של תמיכות עקיפות (שממילא הן מצומצמות)- זו התפיסה המודרנית שנקראת "תמיכה ירוקה" ואינה קשורה למה שהחקלאי מגדל. בנוסף על התמיכה הישירה באירופה נהוגות תמיכות ייעודיות כמו תמיכה בגידולים שמחזקים את איכות הסביבה ומוצע לאמץ זאת גם בארץ.

ב.              עובדים זרים-  ההחלטה על ביטול היטל מס המעסיקים מינואר 2016(להלן מס גולגולת) שהוטל רק על חקלאים מבורכת אבל אין בה די ויש להחזיר את נקודות הזיכוי, להכיר בהוצאות הישירות על עובדים בחקלאות

ג.               הורדת תעריפי המים לחקלאות- היום מחירי המים לא מסוגלים לקיים את רוב הגידולים החקלאיים ויש להתאים את מחיר המים בהתאם.

ד.              טיפול מערכתי אמיתי בפערי התיווך שכולל הקמת שוק סיטונאי שלא יהיה בשליטה של רשתות השיווק.

ה.             עידוד התארגנויות במס ובחקיקה של חקלאים לשיווק תוצרת ישירה לאזרחים.

ו.                חיזוק העיסוקים במרחב הכפרי שהפך להיות  מרחב "רב תפקודי", על מנת שבעת משבר יהיו לחקלאי מקורות פרנסה נוספים כמו תיירות חקלאית ו/או כפרית, תעסוקה. יש לכך משמעויות רבות ובהן משמעות ביטחונית, תיירותית/ כלכלית והן של שמירה על שטחים.

ז.               סיוע בהתמודדות עם החרם על התוצרת החקלאית הישראלית ומתן שיפוי לחקלאים.

ח.             סיוע משמעותי במחקר ופיתוח בהגדלה משמעותית של תקציבים.

ט.             הגדלת הסיוע במימון ביטוחים (קרן נזקי טבע) לגידולים חקלאים מן החי ומן הצומח בעת פגעי טבע. היום המדינה משתתפת ב- 35% (ולעיתים אף פחות) ובעולם המודרני זה מגיע גם ל-80%, וכיסוי ביטוחי זה מסייע לחקלאים בעת משבר.

י.                הכנת תכנית לשילוב דור ההמשך לחקלאות (כרגע המצב קשה כי הבנים לא רוצים להכנס לעבוד עם ההורים). עידוד כניסה והשתלבות של חקלאים צעירים (זה קיים באירופה).

יא.           קביעת גודל מחייב לפרנסה, כך שחקלאי לא צריך לגדול עד אין קץ כדי להישאר חקלאי במשק המשפחתי- משמעות הדבר גם פרנסה מיחידה כזו. לשמור על המשק המשפחתי.

יב.            יצירת מנגנון קבוע וברור שמתמודד עם סוגיות ביצוא: ירידת ערך מטבעות, הצפת סחורה בחו"ל ומתן פתרונות כלכליים. המטבע הרוסי התמוטט לא היה לאן לייצא פלפלים וכך נשברו המגדלים בערבה.