ביטול פסק בורר

ביטול פסק בורר, כמשמעותו אינו דבר שניתן בקלות  וההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון היא :

"כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין".[1]

בימים אלה נתן ביהמ"ש העליון רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי[2] שקבע כי אין מקום לביטול פסק הבורר למרות שנפל פגם בהליך כשהתברר שהבורר הפר את חובת הגילוי ולא גילה לצדדים בתחילתה של הבוררות את העבודה כי העניק במשך שנים רבות שירותים משפטיים למשיבה.

בית המשפט באמצעות כבוד השופט דנציגר שכתב את ההחלטה ובהסכמת השופטים ג'ובראן ושהם נתנו רשות ערעור ואף קיבלו את הערעור וקבעו כי אמות המידה לבחינת ניגודי העניינים של בוררים, כמו גם חובת הגילוי המועלות עליהם ועל הצדדים, נדונו בפסיקה ונקבע בהם לא פעם כי "חובת הגילוי החלה על כלל הגורמים המעורבים בהליך הבוררות רחבה, אקטיבית ומטילה חובת עשייה וכלל הוא שאם יש ספק-אין ספק וככל שפרט מידע כלשהו נחזה להיות, ולו במידה מועטה, חיוני לגיבוש הסכמתו של הצד שכנגד, מוטב לו לצד המחזיק במידע, לגלותו מיוזמתו".[3]

מרבית המוחלטת של הישובים הכפריים מאוגדים באמצעות אגודה שיתופית שבתקנונה יש פרק המיוחד לישוב סכסוכים בין האגודה לחבריה, חבריה לשעבר ועובדיה ובין החברים בינם לבין עצמם.

סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות קובע כי רשאית האגודה לקבוע בתקנונה הוראות לישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין על ידי הרשם ובין באופן אחר.

כבר נקבע בפסיקה כי תקנון האגודה הינו חוזה בין האגודה לחבריה ובינם לבין עצמם ולכן לסעיף הבוררות יש מעמד חשוב בעת ישוב סכסוך.

הליך הבוררות הינו הליך יעיל, זריז במהותו בדרך כלל ועם פניית צד אחד החפץ במינוי בורר ליישוב סכסוך, ככל שהדבר נוגע לעסקיה של האגודה ממנה בדרך כלל הצד המופקד על מינוי בורר בתקנון האגודה את הבורר.

מעמדו של הבורר ופסיקתו נקבעים על פי הסמכות המוקנית לו בבוררות שכן יש הליכי בוררות שניתן לערער עליהם בהסכמה ויש פסקי בורר שרשם האגודות השיתופיות צריך לאשרם ויש פסקי בורר שהחלטתו היא סופית, אך יש לאשרם בבית המשפט לצורך מימושם.

ביטול פסק בורר מחייבת קיומה של אחת מעשר העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות ומדובר בעילות מאוד קיצוניות ובית המשפט כאמור לא ממהר להתערב בהחלטותיו של מוסד הבוררות והחלטותיו מטעמים שונים ובהם החשיבות שרואה בית המשפט במוסד זה, הרצון לכבד את תניית הבוררות הקיימת בין צדדים ועוד.

בית המשפט במקרה דנן קובע כי כלל הוא ש"אם יש ספק - אין ספק", ועל כל צד לגלות כל מידע שנחזה להיות חיוני לגיבוש הסכמתו של הצד שמנגד ועל מחזיק המידע לגלות מידע זה מיוזמתו.

למרות שבמקרה המדובר לא התעוררה שאלה הלכתית רואה בית המשפט צורך להתערב וקובע כי אין מנוס מלהתערב בפסק הדין קמא, שאחרת לא ייעשה הצדק עם המבקשים.

מוסיף בית המשפט וקובע כי הפגם שנפל בהתנהלות הבורר הוא פגם ממשי היורד לשורשו של ההליך ולכן הסעד המתאים הוא ביטול פסק הבוררות.

לא זאת אף זאת, בית המשפט קובע כי מדובר בהפרת חובת גילוי ברף הגבוה ביותר ועצם העובדה שהבורר לא מסר מידע על כך שייצג את המשיבה במשך שנים רבות וגם לא עשה כן בפתחו של ההליך למרות שהתבקש לפסול את עצמו על ידי צד לסכסוך ולא עשה זאת.

לסיום מוסיף וקובע בית המשפט  כי גילוי נתונים אודות ייצוג קודם של צד להליך הוא צעד פשוט וטריוויאלי, אשר מתבקש מבחינה מקצועית והוא אינו במידע הנמצא "בטווח האפור" ועל בורר לגלותם לצדדים בפתח הליך הבוררות.

בית המשפט פוסק כי תוצאה המותירה את פסק הבוררות על כנו לא הולמת את חומרת הפגם. אשר על כן פסק הבוררות יבוטל ופסק דין חשוב זה מחדד מצד אחד את מעמדו ותפקידו של הבורר ומצד שני מחייב גם גורמים האמונים על מינוי בוררים לחדד את תפקידו של הבורר, ניגודי העניינים שבהם הוא עלול להיות ואת חובתו לסיים את הליך הבוררות בפרק זמן שנקבע.

---

[1] רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם)

[2] רעא 1610/17 לוסיה ויצדומיני נ' גיאה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

[3] רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ