אני מאשים: המדינה הפרה את ההסכם הבלתי כתוב עם אזרחיה

אין זה סוד כי המדיניות השלטת ב- 15 שנים האחרונות היא של הפרטה. הפרטה אינה דבר רע כל עוד ההון אינו מתרכז בידי קומץ של אנשים וכל עוד השירותים החיוניים שהמדינה מחויבת להם מתוקף האמנה החברתית שבינה ובין האזרח, ניתנים. אלא שלצערנו המדינה התפרקה מאחריותה לאזרח. עדות לכך היא התרחבות הפערים בחברה הישראלית שמגבירים את השסעים.

מדינת ישראל שהייתה בעבר אות ומופת למדינות העולם בהיותה מדינת רווחה התבססה בשנים האחרונות בראש המדינות בעלות הפערים הגבוהים ביותר בין עשירים ועניים וזה לא מפתיע.
קחו למשל את יוקר המחיה. בעוד החקלאים לא מרוויחים יותר, אלא להפך, הצרכן הישראלי משלם יותר.

לצערנו, בניגוד להצהרות המפלגות גם בבחירות האחרונות לכנסת, נמשכת מדיניות ההפרטה של שירותי הליבה. כך למשל רק לאחרונה נודע על הפרטת חלק מהשירותים הווטרינריים על ידי העברתם לגורמים פרטיים. מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של חיסול מתמשך של השירות הציבורי.

שוו בנפשכם מצב שבו תחליט המדינה כי מעתה ואילך האזרחים יידרשו לשלם את מחירם האמיתי של עלות החינוך, הבריאות, השימוש בתחבורה ציבורית ועוד.

דרישה כזו של המדינה לשלם את העלות האמיתית של השימוש ברכבת למשל, הייתה הופכת את הרכבת למערכת לא רווחית שכן חלקם של האזרחים יעדיפו לנסוע ברכבם הפרטי ולחלק אחר לא יהיו המשאבים הכלכליים הדרושים לשימוש ברכבות.

למעשה בתחומי החינוך והבריאות ניתן לראות יותר מניצנים של הפרטה, קרי שהמדינה מתפרקת מאחריותה הישירה.

בנק ישראל פרסם בשנת 2012 מחקר לפיו בעוד רשויות חלשות מממנות תוספת של 0.7 שעות בשבוע מעבר למה שמתקצב משרד החינוך, הרי שרשויות עשירות מממנות תוספת של 2.4 שעות שבועיות נוספות.
הדבר אף מחמיר לאור העובדה שהורים בעלי יכולת משלמים מכיסם שיעורי תגבור לילדיהם, שיעורים הנמנעים מילדים של משפחות עם חיסרון כיס.

מערכות הבריאות בישראל הן מהטובות בעולם, אך המשפחות בעשירונים הגבוהים יכולות ליהנות מהם יותר עבור תושבי הפריפריה המצב עגום שבעתיים והדבר משפיע באופן ישיר על בריאות האזרחים ועל תוחלת החיים שלהם.

תוצאה זו של מניעת שוויון בהזדמנות מחמיר את הפערים בחברה הישראלית ומחזק את הימשכותו של מעגל שוטה שבו נגזר פעמים רבות על ילדים משכבות חלשות להישאר בשולי החברה גם בבגרותם.

המדינה הפריטה את עצמה לדעת על ידי הפרטת שירותי ליבה  כשכיום לא רק השכבות המוחלשות סובלות מכך אלא חלקים נרחבים ממעמד הביניים ובכך הפרה את חובתה לאזרחיה. בין השירותים המופרטים עובדים סוציאליים, מורים, פסיכולוגים, ועוד המועסקים באמצעות עמותות ותאגידים שמעסיקים "עובדי הקבלן" בתנאים לא ראויים ומורידים את איכות השירות הניתן לאזרח..

ברור שמשאביה של כל מדינה מוגבלים ולכן נדרשים סדרי עדיפויות אך יש תחומים כגון חינוך, רווחה ובריאות, שצריכים להיות חלק משירותי חובה של המדינה והם צריכים להיות תמיד בראש סדר העדיפויות.

בשנים האחרונות גבר השיח הציבורי בסוגיה זו לאור המדרון החלקלק שאליו הגיעו ממדי ההפרטה מחד ולאור העובדה שהמעסיק הגדול של עובדי קבלן היא המדינה.

הנזק הוא לא רק באיכות השירותים ולא רק בזכויות העובדים שכן קיים נזק מתמשך וישיר הנגרם לגופים המקצועיים שמתרחקים מהתמחות והתמקצעות ככל שהם מרחיקים מעצמם את האחריות הישירה למתן שירותים לאזרח.

זה עתה הסתיימה מערכת סוערת של בחירות שבה נתנו המפלגות השונות הבטחות רבות לאזרחים והשאלה האם זה "הכל דיבורים" או גם אפשר לחוש במעשים.
השאלה הגדולה שצריכים חברי הכנסת הנוכחית להשיב עליה היא האם תעמדו מנגד למול הקטסטרופה החברתית המערערת את האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה או שמא תובילו לשינוי המיוחל.

חברות בקהילה קואופרטיבית (אגודה) ומשמעותה

ההרחבות הקהילתיות בהתיישבות  החלו לפני למעלה משני עשורים בעקבות דו"ח ועדת שיש הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים דאז שהמליצה לקלוט משפחות לא חקלאיות בהתיישבות על מנת לחזק את הקהילות הכפריות המזדקנות שגם נאנקו תחת נטל משבר החובות וגם לא יכלו לקיים שירותים קהילתיים- מוניציפליים בשל מספרם הנמוך.  המלצות הוועדה אומצו על ידי שר החקלאות דאז, כץ עוז ועל  ידי מנהל מקרקעי ישראל  והביאו לקליטה של אוכלוסייה צעירה  של בני הישוב שלא יכלו או לא רצו לשאת בנטל החובות של המשקים ואליהם נוספו משפחות חדשות שבחרו להתיישב בקהילה כפרית.

קליטה מבורכת זו של תושבים חייבה היערכות ארגונית חדשה, כזו שתיקח בחשבון את המעורבות של התושבים החדשים בקהילה. תיקון צו המועצות האזורית (ועדים מקומיים) הינו אחד הביטויים המרכזיים לשינוי והוא קבע כי בכל מקום שבו יש יותר תושבים שאינם חברים באגודה הוותיקה (החקלאית) ייבחר באופן אוטומטי ועד מקומי נפרד ולא כפי שהיה בדרך כלל עד התיקון שבו חברי הוועד של האגודה החקלאית שימשו גם בו זמנית כוועד המקומי של הישוב.

התיקון פתר את בעיית הייצוג אך יצר בעיות חדשות. בין היתר התברר כי ההפרדה תיצור מגבלת תקציב לוועד מקומי שעד התיקון נהנה למעשה מהכיס העמוק של האגודה החקלאית ועתה עם ההפרדה המוחלטת במרבית הישובים התקציב העומד לרשותו אינו עונה על צרכי הקהילה בישוב.  אמנם, מאז ומתמיד היה מדובר בשני תקציבים נפרדים לשני הגופים, אך בעוד ועד מקומי מוגבל במקורות תקציבו  ועליו לעסוק רק בנושאים מוניציפליים הרי שאגודה שהינה תאגיד פרטי יכולה להחליט שחלק מתקציבה ישמש גם צרכים קהילתיים, חברתיים.

דבר נוסף, אף לא פחות חשוב ממנו, בעוד שתאגיד קואופרטיבי (אגודה) בנוי  על שיח בתוך הקהילה בין החברים (אסיפה, ועדות וכו'), הרי שוועד מקומי שנבחר אחת לחמש שנים על פי החוק הינו הזרוע הארוכה של המועצה האזורית במסגרת השלטון הדו רובדי הייחודי למרחב הכפרי ולכן את אישור תקציבו הוא מקבל ממליאת המועצה האזורית ולמעשה אינו מחויב להתייעץ עם התושבים או לקבל הסכמתם.

הצורך בהידברות בקהילה כפרית לבניית חזון משותף, בניית הסכמות לאיכות השירותים, לחלוקת המשאבים ולמעורבות חייב הקמת האגודה להתיישבות קהילתית.   מדובר על אגודה שבה חברים למעשה כל תושבי הישוב, הן וותיקים והן החדשים ובאמצעות האגודה ניתן לקיים שיח תושבים, לגייס תקציבים נוספים על פי החלטת האסיפה של כלל התושבים החברים בישוב.

אגודה קהילתית שמוקמת בישוב חייבת לפעול בשקיפות מלאה על מנת שחברי הקהילה לא רק ידעו מה עושה האגודה, אלא שהם יוכלו להיות מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות וישפיעו על איכות השירותים ועל דרך חלוקת התקציב והמשאבים של האגודה לטובת חבריה ורווחתם.

מספר פסקי דין עוסקים במערכת היחסים של תושבים בישוב שהיו חברים באגודה להתיישבות קהילתית , או שסירבו להצטרף לאגודה זו שכאמור כוללת את כל המתיישבים החדשים (בהרחבה) ואת המתיישבים הוותיקים שחברים גם באגודה השיתופית החקלאית.

בפרשת עפגין (ה"פ 22222-07-10) הוגשה תובעה של העותר, כנגד חיובו על פי תקנון האגודה להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית "מתיישבי אמנון".  העותר פנה לבית המשפט לקבלת סעד הצהרתי על מנת שביהמ"ש יורה על ביטול סעיף 11 לתקנון האגודה, סעיף המחייב כל מחזיק בנכס בתחום הישוב אמנון, הן במישרין או בעקיפין להיות חבר באגודה.

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את העתירה וכבוד השופט האשם חטיב ציין בפסק הדין כי הזכות להתאגדות היא זכות יסוד, אך היא גם כוללת את החופש להתאגדות ולא ניתן לכפות על פלוני חברות בתאגיד שבה הוא מבקש לסיים חברותו כי יש בכך הגבלת חירותו של האדם.  בית המשפט מוסיף ואומר כי זכות יסוד כמו כל זכות יסוד, ואפילו כזו המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתנת לפגיעה , אולם בתנאי שהפגיעה תהיה בחוק ההולם את ערכיה של המדינה ואשר הוא גם נועד לתכלית ראויה ואשר אינה עולה על הנדרש או על פי חוק.    במקרה הנדון לא הצליחה המשיבה, אגודת מתיישבי אמנון לשכנע את בית המשפט כי גם האגודה היא בעלת ערך הראוי להגנה. החלטה זו של ביהמ"ש גובתה בחוות דעת של משרד היועץ המשפטי לממשלה שזו גם הייתה עמדתו.

אגודה כתאגיד בשונה מחברה שמטרתה להשיא את בעלי המניות, עוסקת ברווחת חבריה ובשיפור חיי הקהילה שלהם והאחריות לכך מוטלת על חברי הקהילה. הקמתם של אגודות להתיישבות קהילתית באה לתת מענה לריק שנוצר בעקבות הפרדת הוועדים ולצורך לשמור על שיח בקהילה הכפרית המשתנה (מושבניקים ותושבניקים) ולהבטיח שתיווצר שותפות דרך בין כל האזרחים בישוב הן בעניין קביעת החזון והמטרות והן בקביעת באמצעות המשאבים ליישום חזון זה.  החלטות אלו נעשות על ידי האסיפה הכללית בכל מקום שבה שותפים כולם.

לא ניתן לכפות חברות באגודה להתיישבות קהילתית ואף לא רצוי, אך גם אסור לאפשר מצב שבו יפסיק פלוני להיות חבר באגודה להתיישבות קהילתית וימשיך ליהנות משירותים שניתנים על ידי אותה אגודה לתושבי הישוב, שירותים שאין הוא משלם עליהם אך נהנה מקיומם.   גם בפרשת עפגין נאמר על ידי ביהמ"ש בסיפא של סעיף 46 כי "מתיישב הזוכה לקבלת שירותים מהאגודה ואינו נמנה על חבריה...חלה עליו חובה להסדיר קבלת שירותים אלה בהסכם עם האגודה"

לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בישוב הררית (ה"פ 12568-03-12).  בפרשה זו מדובר על מיכל, תושבת הישוב שבביתה מתגוררת גם משפחתה של אחותה. האגודה להתיישבות קהילתית בהררית תבעה  כי ישולם תשלום גם בגין משפחת האחות ומיכל טענה כי אחותה פטורה מתשלום שכן היא זו שמשלמת את המיסים עבור הבית בו הן גרות. 

ביהמ"ש מבהיר כי ועד האגודה הנבחר מנהל את הישוב ורשאי לגבות מחבריו דמי חבר בעבור שירותים הניתנים לרווחת החברים.   ביהמ"ש ממשיך וקובע כי הימנעותה של מיכל לעמוד בתשלומים מהווה הפרה חוזית ועל כן עליה לשאת בנזק בעצם הפרת החוזה.   בנוסף, קובע ביהמ"ש כי הפסיקה הכירה בזכות האגודה לגבות דמי השתתפות לשירותים נוספים שהאגודה מארגנת לשיפור חיי הקהילה.  במקרה הנדון גם הוכח כי שירותים אלו ניתנים על ידי הישוב ולא על ידי המועצה.

ביהמ"ש אף הבהיר כי מיכל ומשפחתה חייבים בתשלומים אלו מכורח חוזה מכללא, שכן ניתן להסיק כי ישנה חזקה שעצם ההצטרפות לישוב בעל צביון מסוים, מסכים המצטרף לרמת השירות הקיימת בו ואף לשאת בה ובוודאי שלא ייתכן מצב שתושב מצטרף לישוב ויבקש ליהנות מאיכות השירותים אך להימנע מלשאת בעלויות הכרוכות בכך.  

לא זאת אף זאת, ביהמ"ש קובע כי שירותים הניתנים בישוב קהילתי ללא הפרדה לצרכנים השונים, הם למעשה "טובין ציבוריים", אשר לא ניתן להגביל את השימוש בהם למי שאינו חפץ לשאת בתשלומם כמו פעילות במועדון הנוער, שמירה, גינון וכו.

במקרה הנדון קבע ביהמ"ש כי יחוייבו שני בתי אב בתשלום עבור השירותים הניתנים על ידי האגודה לכלל התושבים בישוב, גם אם אינם חברי האגודה.

פסק דין של בית המשפט העליון עוסק בעניינם של משפחת גבאי מניר יפה (רע"א 6499/12) , ואשר מבקש לערער (ברשות) על פסק דין שניתן בביהמ"ש השלום ואושר במחוזי. פסק דין קובע כי עצם חתימתם של משפחת גבאי על תקנון האגודה מלמד על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם.  ביהמ"ש השלום דחה את תביעת העותרים וקבע כי המיסים נגבו כדין בהתאם לתקנון שהמבקשים חתמו עליו וכן בהתאם להחלטות האסיפה הכללית. ביהמ"ש השלום קבע כי בעניין היעדר סמכות שעליו עתרו משפחת גבאי בעניין גבית מיסים שהאגודה רשאית לנהל מערכת חיובים על חברי האגודה מכוח חברותם ומכוח מסים מוניציפליים כחשבון חובה אחד.

ביהמ"ש המחוזי תמך בפסק דינו של בית משפט השלום וגם בערעור לעליון קבעה כבוד השופטת ארבל כי דינו של הערעור להידחות.

השופטת ארבל קובעת כי מקובלת על ביהמ"ש המחוזי שפסק כי כל עוד מיסי הישוב נועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפליים, טעות בניסוח אינה יכולה להקים טענה של חוסר סמכות.

עצם חתימתם של המבקשים לחתום על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם. 

השופטת ארבל אף מדגישה כי "תקנון הינו בגדר הסכם בין האגודה לחבריה המסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם וקובע את הזכויות והחובות ההדדיות שלהם " (ע"א 627/61 גלברג נ' תל עדשים).

לסיכום, ראוי שההחלטות בישוב כפרי שבו חיה קהילה תוססת יאושר התקציב שיקבע את איכות השירותים בשקיפות ועל ידי כלל התושבים ככל שהדבר נוגע לשירותים מוניציפליים קהילתיים.  בשל מגבלות של הועד המקומי לגבות ארנונה, אלא על פי צו שהומלץ על ידי המועצה ואושר על ידי שר הפנים ושר האוצר, אין מנוס מקיומה של אגודה קהילתית שבאמצעותה תוכל כל קהילה לקבוע את השירותים הנוספים שבהם היא חפצה מעבר למה שמעניקה המועצה ישירות או באמצעות הועד המקומי.

מאידך, לחברות באגודה יש יתרונות שמאפשרים מעורבות והשפעה בתהליכי קבלת ההחלטות אך לא ניתן, כפי שקבע בית המשפט לכפות חברות בתאגיד שהוא אגודה קהילתית.  

הפסקת חברות לא מונעת לפי הפסיקה את המשך החיובים שאליהם התחייבו התושבים עם בחירתם להתגורר בישוב כפרי, חתימה על תקנון ו/או הסכמים שכן לא ייתכן מצב שבו יבוא פלוני לגור בישוב שבו קיימים שירותים כוללים כמו גינון, שמירה, מועדון נוער ושירותים נוספים שמימונם בא מתקציב האגודה להתיישבות קהילתית ובאמתלה של הפסקת חברות ירצה להמשיך להיות "רוכב חופשי" שנהנה מאיכות השירותים אך לא לוקח חלק במימונם.

האם מועצה יכולה לשנות הגדרתו של שימוש למבנה חקלאי לצורך הטלת ארנונה?

בפסק דין  שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז נדונה עתירתו של יצחק דלג'ו, חקלאי (להלן: "העותר") נגד המועצה האזורית דרום השרון (להלן: "המשיבה") על חיוב בארנונה של מבנה חקלאי החל משנת 2011 לפי סיווג חדש, בעוד לפי הסיווג הקודם המבנה היה פטור מתשלום (עת"מ (מרכז) 1133-03-12).     בית המשפט ביטל  את החלטת המשיבה ומנהל הארנונה לסיווג מחדש ומשמעות פסק הדין שחיוב הארנונה לשנת 2011-2012 בטל.

העותר, בעליו של בית קירור לתפוחי אדמה, הממוקם בנחלתו שבמושב נווה ימין ואשר עליו לא נדרשה ארנונה לפי סעיף 611 בצו.   ב-2011 החליט מנהל הארנונה לשנות את סיווג המבנה לסעיף 911 שמשמעותו חיוב בארנונה.  העותר הגיש השגה למנהל הארנונה ונדחה ועל כך ערער לוועדת הערר.  הדיון בפני ועדת הערר הוקפא עד לבירור העתירה.

עד לשנת 2002 סיווגה המשיבה בסעיף 911 כ"בית אריזה ומשתלה" ובשנת 2003 שונה הסיווג ל"בית אריזה וכן מבנה חקלאי שאינו עונה על הגדרת הנכסים בסעיפים 661, 662".

כך, עד שנת 2002 סווג סעיף 611 כ"מבנה חקלאי באזורים א, ב, ובגביה מרוכזת מאגודה חקלאית או מוועד מקומי" ובשנת 2003 שונתה הגדרת הסיווג ל"מבנה חקלאי באזורים א, ב, המשמש את אותו משק בלבד".

הגדרת המונח "מבנה חקלאי" גם היא שונתה ואם עד 2002 ההגדרה הייתה "מבנה המיועד או המשמש למשק החקלאי" הרי שמשנת 2003 ההגדרה שונתה ל"מבנה המשמש במישרין או המיועד לשמש את הגידול החקלאי, לרבות גידול בעלי חיים".

העותר טען כי היעדר אישור השרים לשינויים בצו הארנונה בסיווגים 911 ו-661 ובהגדרת המונח "מבנה חקלאי", הם שינויים שנעשו ללא סמכות כי שינויים אלו מחייבים על פי חוק את אישור שר הפנים ושר האוצר והם בניגוד לחוק ההקפאה ולכן יש להצהיר על בטלותם.

המשיבה טענה כי מדובר בשינויים לא מהותיים, והם משקפים מדיניות קיימת שאינה מצריכה אישור השרים.  עוד טענה המשיבה כי בפועל הנכס אינו עונה על הגדרת סעיף 661 וכי ראוי שהדיון במחלוקת יעשה בפני ועדת הערר.

כבוד השופטת נגה אוהד קובעת בפסק הדין , כי לא מדובר בהבהרה אלא בשינוי מהותי, שכן מדובר בתוספות והשמטות בעלות משמעות מהותית לכלל הנישומים, ובכך נכללים נישומים שקודם לכן לא נכללו תחת סיווג זה עד שנת 2002 או מוציאות נישומים שבעבר נכללו בסיווג מסוים.  להכללה ולהשמטה מתלווים תעריפים שונים בין הסיווגים האפשריים ולכן מדובר בשינוי מהותי.

בית המשפט מוסיף כי כל שינוי סיווג, תת סיווג של נכס המשפיע על סכום הארנונה שרשאית רשות מקומית להטיל  יעשה רק לפי סעיף 10 (א) (2) בתקנות, קרי רק במקום בו קיבלה המועצה אישור הן משר הפנים והן משר האוצר , או כל מי שאחד מהם הסמיך לכך לשינוי המבוקש.  

החלטת מליאת המועצה לעניין השינוי, אין בה כדי לאשר את השינוי ללא חתימת השרים האמורים.

בית המשפט מוסיף וקובע כי מפרשנות תכליתית של חוקי ההקפאה נלמד שחוקים אלא נועדו להקפיא תעריפים כפי שנוסחו עד שנת 1993 ולמנוע עקיפת ההקפאה בדרך של הגדרה מחודשת או סיווג מחדש הכוללים בצדם תעריפים שונים או גבוהים מהתעריף המקורי וכל שינוי  מחייב את אישור השרים.

בהתייחס לסיווג המתאים ל"בית הקירור" קובע בית המשפט כי יש לסווגו בהתאם לנוסח צו הארנונה החוקי התקף לשנים אלה. בעניין של סיווג נכס, קובע בית המשפט תעשה בדיקה פרטנית הקשורה במאפייניו של הנכס הספציפי, ייעודו והשימוש בו בפועל ואשר אינה תלויה בכותרת השימוש בלבד "בית קירור לתוצרת חקלאית".

בית המשפט מפנה בעניין זה לפסק דין עמ"נ לוטרינגר  (323/08 , אחים לוטרינגר בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון ) שבו קבעה כבוד השופטת שרה  ברוש כי אין להיאחז בכותרת הסיווג, אלא יש למצות את כלל האפשרויות הפרשניות של הסיווגים האפשריים.  דברים דומים נאמרו על ידי כבוד השופטת דפנה ברק ארז בבר"מ 1711/12 (מנהלת הארנונה בעירית חולון נ' תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ) שבו חיזקה כבוד השופטת ברק-ארז את הצורך לעשות שימוש במבחנים שנקבעו בפסיקה שבוחנים כל נכס מבחינה עובדתית וקונקרטית.

בית המשפט מקבל את עמדת המשיבה וקובע כי בחינה קונקרטית זו ראוי שתעשה בוועדת הערר שבה תלויים ועומדים הדיונים לגבי שומת 2011 ו-2012, אך בהתייחס לסיווגים התקפים, קרי אלו שלא בוטלו על ידי בית המשפט.

לבסוף קובע בית המשפט כי מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר סמכות ודין פעולה מנהלית שנעשתה בחוסר סמכות להתבטל. משמעות הדבר כי כל השינויים שהתקבלו בשנת 2003 בטלים ונוסחם משנת 2002 הוא הנוסח התקף לשומת הארנונה בשנים 2011 ו-2012 וככל שהמועצה מבקשת לשנות את צו הארנונה, עליה לפעול לתיקון הצו וקבלת אישור השרים לתיקון זה.

החינוך היא ההשקעה הכי משתלמת

לאחרונה התפרסם דו"ח החינוך השנתי של ארגון ה-oecd, דו"ח  המראה כי קצב גידול ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בישראל היה בין הנמוכים במדינות המפותחות בעשור האחרון.  מנתוני הדו"ח מתברר כי בתקופת המשבר הכלכלי באירופה, שיעור האבטלה של חסרי השכלה גבוהה, היה גבוה יותר וכך גם פער ההכנסה. כך מתברר כי יותר ממחצית הצמיחה בתמ"ג במדינות החברות ב-oecd קשורה ישירות לעליה ברמת ההכנסה בקרב בעלי השכלה גבוהה.   למרות המשבר הכלכלי באירופה, הדו"ח מציין כי מאז 2009 קיימת עליה של למעלה מ-15% בהשקעה הציבורית פר תלמיד במדינות החברות בארגון.  כך מתברר כי ההוצאה הציבורית לתלמיד בשנה  בישראל עומדת על כ-6,400 דולר בעוד ממוצע מדינות החברות בארגון עומד על  כ-9,250 דולר.  נתון מעניין מתייחס לאחוז השתתפות ההורים מתוך ההוצאה הציבורית ומראה שגם כאן המצב עגום והשתתפות ההורים גדולה באחוזים רבים לעומת ממוצע המדינות החברות בארגון. נתון נוסף שצריך להטריד מאוד הוא מספר הממוצע של ילדים בכתה בביה"ס היסודי.  בעוד על פי ממוצע החברות בארגון מספר הילדים בכתה עומד על 21.5, הרי שבישראל הוא עומד על 27.6.

נתונים אלו בהחלט מטרידים ומראים כי הממשל בישראל לא הפנים את חשיבות ההשקעה בחינוך החל מהגיל הרך ועד לתואר אקדמי.   הדו"ח גם מציין כי בישראל קיים הפער הגדול ביותר בין בתי ספר במבחני פיזה, מבחנים בין לאומיים, הבוחנים את רמת התלמידים בהשוואה למדינות אחרות.  משמעות הדבר כי שיוון הזדמנויות לא רק שאינו קיים בישראל,  אלא שעלול הדור הבא של תלמידים באזורים מוחלשים להיוותר בשוליים בשל אי השקעה ראויה בחינוך.   אין זה סוד כי ברשויות מקומיות ובהם מועצות אזוריות שמשקיעות משאבים מתקציבן, מעבר לתקציב המועבר ממשרד החינוך רואים תוצאות של הישגים בבחינות הבגרות שלעת עתה הן מפתח הכניסה ללימודים אקדמאיים.  מועצה אזורית מבוססת שיש לה אזורי מסחר ותעסוקה יכולה להרשות לעצמה להשקיע משאבים רבים בתחומי החינוך ובכך היא מאפשרת כיתות קטנות יותר, סייעות בכתות, ליווי אישי של תלמידים עם צרכים מיוחדים ועוד.   תוצאות ההישגים בבחינות הבגרות קשורה ישירות להשקעה של הורים במקומות מבוססים מעבר למה שמעניק ביה"ס או להשקעה של הרשות המקומית כתוספת לתקציב שמועבר על ידי משרד החינוך.

הדו"ח השנתי האחרון של ה-OECD  מטריד ביותר, ומשמעות הדבר שגם בתחום החינוך שבו ההשקעה לטווח ארוך היא המשתלמת ביותר, גם בתחום זה ישראל בפיגור ניכר לעומת חברותיה במערב.  נתונים אלה צריכים להדאיג כל  אזרח, שכן מחסור בהשקעה לא רק שיביא לקיפאון, אלא יביא להידרדרות.    מדובר בביטחון הלאומי של ישראל ולא פחות מכך.     מצב זה של השקעה נמוכה יוצר יתרון ברשויות עשירות או באוכלוסיות מבוססות המשקיעות בחינוך האפור.  

ההשקעה בחינוך היא ההשקעה עם התשואה הגבוהה ביותר לכלכלה, לחברה ולפרט וראוי שהמדינה תשקיע בתחום זה  יותר, הן בתחום התשתיות, הן בתחום שכר המורים כדי שיבואו ויישארו הטובים ביותר והן בתחום מיידי של מספר הילדים בכתה, דבר שיאפשר גישה אישית לצרכיו ולעולמו של כל תלמיד.

מצוקת האזרח למול הפרטת השירותים החברתיים

בשנים האחרונות אנו עדים להתנערות הולכת וגוברת של השלטון המרכזי ממשימות שהם ליבת אחריותו על רווחתו ובריאותו של האזרח.

הדברים באים לידי ביטוי בצמצום תקציבי פיתוח, הקפאה או קיצוץ של תקציבים המיועדים לשירותים אלמנטריים כמו חינוך, רווחה ועוד תוך יצירת סדרי עדיפויות מעוותים המבוססים על הצורך בשמירת הקואליציה.

רק אם נתייחס לממשלה המכהנת שבה יש 29 שרים ו-8 סגני שרים ועליהם נוסיף את בעלי התפקידים בלשכות, העוזרים, הנהגים, המזכירות, המשרדים וכל מה שנלווה אליהם נגלה אוזלת יד, זלזול בכספי ציבור וניצול ציני של הדמוקרטיה.

לסבר את עיני הקורא, הרי שבשוויץ הממשלה מונה 7 שרים וענייני המדינה שם מתנהלים בצורה מעוררת השראה.

לא זאת אף זאת, השלטון המרכזי מקדם בשנים האחרונות הפרטה של שירותים, שהם בליבת אחריותו לטיפול במצוקת הפרט, כמו הטיפול בקשיש, טיפול בילדים בסיכון.  הפרטה זו, משמעותה שיזמים פרטיים באמצעות תאגידים שונים נכנסים בנעליהם של פקידי הממשלה ומבצעים עבור משרדי הממשלה שזה תפקידם, את הטיפול בקשיש, בילדים בסיכון ותחומים אחרים תמורת הכנסה ראויה ליזמים.

הממשלה מפריטה, כי היא רוצה שירותים יעילים וזולים ואכן פעמים שירותים אלו הם יותר זולים, אך לא בהכרח יעילים. משמעות הדבר שאיכות השירות ורמתו פוגעים בצרכני השירות, שכאמור נזקקים להם במיוחד.

אף אחד מאתנו לא היה רוצה שהוריו, במידה ויזדקקו לשירות המיועד להם יקבלו דווקא בזקנתם שירות באיכות נמוכה, זאת למרות שהם שילמו שנים רבות את חובותיהם למדינה באמצעות תשלומי מיסים ותשלומי ביטוח לאומי.

כך הדבר בעניין ילדים במצוקה, ילדים בסיכון, נשים מוכות ואוכלוסיות נוספות אחרות שאיתרע  מזלם.  שירותי ליבה אלו של טיפול באוכלוסיות במצוקה, צריכים גם לקבל תקציבים ראויים וגם אסור היה להפריטם לגורמים פרטיים, בדיוק כמו שבג"ץ אסר על המדינה להפריט את שירות בתי הסוהר באמצעות הקמת בית סוהר פרטי.

יש אמרה שאומרת, ש"מה שלא רואים לא כואב", שכן אוכלוסייה במצוקה לא נמצאת במרכז השיח הציבורי היומיומי ובוודאי שאינה מקבלת הגנה תקשורתית ראויה, הגנה שתבטיח כי המופקדים על השירותים הללו לא יעזו לפגוע עוד יותר במצוקתם של אלו שכבר ממליא קיימת.   

יש להבטיח בחקיקה כי שירותים מסוימים לעולם לא יופרטו וכן להבטיח כי לאוכלוסיות חלשות ובהם ילדים במצוקה, נשים מוכות, אזרחים וותיקים , משפחות חד הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים יקבלו את המיטב, כדי להעניק להם שוויון הזדמנויות בחברה.

במדינות רבות באירופה, כמפריטים שירותים, זה לא כדי להפכם לזולים, אלא כדי להעניק שירותים יעילים ואיכותיים ועל כך יש פיקוח ובקרה.

מדיניות בה הממשלה מבקשת להפריט את עצמה לדעת חייבת להיפסק, שכן זו משימה חברתית חשובה של החברה האזרחית. ערבות הדדית ומעורבות היא לא מכבסת מילים, אלא בסיס לחוסנה של חברה הדואגת גם לחלשים שבה.

הקיבוץ והמושב רק בישראל

כשכתב אהוד מנור את השיר "רק בישראל", הוא תיאר דברים ייחודיים שאין אותם באף מקום בעולם ואשר אותם נמצא רק בישראל, אך אם נקרא את מילותיו של השיר שנכתב לפני שנים רבות נגלה ששינוי התרחש בחלק ניכר מהדברים שנכתבו בזמנו על ידי אהוד מנור שהיה פזמונאי מהחשובים בארצנו ואשר הלך בטרם עת.

הקיבוץ והמושב המוזכרים בשירו, הם אכן ייחודיים לישראל ואינם קיימים בארצות אחרות בעולם, אך האם התוכן של הקיבוץ והמושב השתנה?

ההתיישבות השיתופית הכוללת, מושב שיתופי, כפר שיתופי, מושב עובדים וקיבוץ אכן ייחודיים לישראל, אך הם נמצאים בעיצומו של שינוי חברתי, ארגוני, כלכלי ומוניציפאלי.

בקיבוצים המתחדשים קמו מודלים שונים של התארגנויות שחלקם הגדול נבעו ממצוקה כלכלית, אך לא רק ממנה. המודל של שכר דיפרנציאלי, קרי שלא כולם מרוויחים שכר שווה פועל כבר במרבית הקיבוצים ובלא מעט מהם כבר קיימים מודלים של "חברות עם עצמאות כלכלית".  יש לציין כי עדיין נותר "הזרם השיתופי" השומר על המודל השמרני, מודל שחברים בו בעיקר קיבוצים מבוססים מאוד שמעדיפים לשמור על המודל ההיסטורי.   תהליכי השינוי בקיבוצים שהפכו ל"קיבוץ המתחדש" הם ארוכים ומחייבים בניית בסיס הסכמות רחב ככל שניתן, תוך התחשבות בקבוצות שעלולות להיפגע מהשינוי. במרבית הקיבוצים שעברו שינויים ארגוניים , דאגו לרווחת הפרט הנזקק, לחברים הוותיקים ודאגו לשמור על הקהילתיות שלהם המאוגדת כקואופרטיב (אגודה).    בחלק קטן מהקיבוצים ביצעו הרחבות, אך תהליך זה הופסק מסיבות פנימיות של קשיים בקליטה של אוכלוסייה שאינה חברה באגודה הוותיקה, אך באה לקיבוץ מתוך עניין באיכות החינוך ואיכות חיים של קיבוץ. בנוסף על קשיי קליטה אלו באו החלטות מועצת מקרקעי ישראל שגרמו לעצירה כמעט מוחלטת של קליטה באמצעות הרחבות.        הקליטה במרבית הקיבוצים נעשית באמצעות קליטה לחברות במודלים שצוינו.   אין זה אומר שזה קל יותר, שכן מרבית חברי הקיבוצים חיו שנים רבות חיי צניעות בבתים צנועים, ללא רכב צמוד ליד הבית ועתה בסמיכות לביתם גרים משפחות בהרחבות, או חברים עם עצמאות כלכלית בבתי מידות עם שתי מכוניות ליד הבית , דבר שבהחלט יכול להוות גורם לחיכוך.   קליטה נכונה מחייבת גם את הכנת הקולטים ולא רק מיון הנקלטים שכן עם הקליטה הופכים הנקלטים לאזרחים שווי זכויות בקהילה למרות שזה מקרוב באו.   קליטה נכונה , קרי בניית חזון משותף יכולה להפוך את הקהילה לתוססת, פעילה לטובת כולם.

במשק המשפחתי (מושב וכפר שיתופי) לכאורה הקליטה בהרחבות יותר פשוטה, שכן מראש כולם בעלי רכוש וכל משפחה בונה את ביתה לפי משאביה, אך לא תמיד זה עניין של משאבים. 

קליטה של משפחות חדשות בקהילה יכולה להיות מנוף לפיתוח חברתי-קהילתי, אך גם יכולה להוות מקור לכיסוח, כאשר אין הכנה נכונה של הקולטים ואין קליטה אמיתית של הנקלטים.

קליטה של משפחות מביאה להצערת הקהילה, לחיזוקם של שירותים קיימים כמו גנים, מעונות, תנועת נוער, מרפאה ועוד.  המשפחות החדשות תורמות לחיי התרבות ולחיי הקהילה.

ההחלטה לקלוט מצריכה שינוי ארגוני, תקנוני והקצאת משאבים והדבר מחייב סיוע וליווי של המועצה האזורית שכן קהילה מסוכסכת היא קהילה לא בריאה ובסופו של דבר בעיותיה יגיעו לפתחה של המועצה ועדיף שתעשה על ידי המועצה השקעה בפיתוח קהילתי מאשר טיפול מאוחר במתחים שנוצרו ואשר הופכים מהר מאוד את קהילה לקהל של אנשים הזרים זה לזה.

הקיבוץ והמושב, אכן רק בישראל, עדיין קיימים עם שינויים, שינויים שעשויים להביא לחוסן כלכלי וחוסן קהילתי בהיערכות נכונה ובהבנה שבבניית קהילה יש להשקיע משאבים של זמן, כוח אדם וממון, שכן זו השקעה שווה לטווח ארוך.

בואו נבנה קהילה!

חברות מכוח התנהגות

האו"ם הכריז על שנת 2012 כ"שנת הקואופרציה"  בעולם,  וזאת בהערכה לקואופרטיבים בעולם שבהם חברים כמיליארד חברים. מדובר בקואופרטיבים המנהלים תאגידי ביטוח, פנסיה, תחבורה,  ייצור, חקלאות ועוד ואשר חבריהם מנהלים אותם במשותף לטובת רווחת חבריהם שביטוי אינו רק כלכלי, אלא חברתי, ארגוני המבטא אחריות משותפת של חבריו, בשונה מחברה שבה יש בעלי מניות ועובדים ומטרת של בעלי המניות למקסם את רווחיהם.

ההתיישבות, רובה ככולה מתנהלת באמצעות קואופרטיבים המוגדרים כ"אגודות שיתופיות" מסוגים שונים ובהם קיבוץ, מושב, מושב שיתופי, כפר שיתופי, אגודה  להתיישבות קהילתית ועוד.

החברות באגודה מוגדרות בתקנון האגודה, בפרק העוסק ב"חברות באגודה", שם מוגדרים "סגולות הכשירות לחברות".     

סגולות הכשירות לחברות כוללות בד"כ את חובת המגורים בישוב, גיל מינימאלי (בד"כ 18-21) ותנאים נוספים המשתנים מתקנון לתקנון, אך בכל מקרה מחויבים המועמדים לחברות להגיש בקשה להתקבל לאגודה.  האגודה  יכולה להחליט כי המועמדים ייבחנו במכון המתמחה במיון מועמדים לאגודות בנוסף על ראיון בפני ועדת הקליטה באגודה.  ההחלטה על קבלת המועמדים לחברות מתקבלת בחלק מהאגודות באסיפה הכללית ובחלק מהאגודות בהנהלת האגודה, ובכל מקרה כל אגודה חייבת לקבל החלטות רק על פי הקבוע בתקנון האגודה.

אין זה מיותר לציין כי האסיפה הכללית, היא למעשה המוסד העליון של האגודה, והיא כוללת את כל חברי וחברות האגודה ושם במסגרת האסיפה נקבעת המדיניות הכוללת של האגודה בנושאים שונים, כולל תקציב האגודה שנקבע בכל שנה.    האסיפה גם בוחרת את הנהלת האגודה מתוך חבריה, לתקופה קצובה שנקבעה בתקנון על מנת שההנהלה תנהל את האגודה על פי המדיניות שנקבעה באסיפה הכללית בתקופת הכהונה.

באגודה, בשונה מחברה, יש לכל חבר וחבר זכויות וחובות שווים והוא יכול לבחור ולהיבחר,  אך הדבר מחייב גם סובלנות והתחשבות בקבוצות  או בחברים שלהם דעות שונות על מנת שההחלטות יתקבלו בהסכמות על בסיס רחב ככל שניתן. 

אורגן כלכלי-חברתי כמו אגודה שיתופית אינו מתאים לכל אדם , שכן מדובר על ניהול משותף, אחריות משותפת, קבלת דעת הרוב ועוד. 

רבים מחברי האגודה מודעים להיותם חברים בתאגיד המוגדר "כאגודה", אך רבים מהם לא קראו את תקנון האגודה.   חשוב להדגיש כי תקנון האגודה הינו החוזה בין האגודה לחבריה ובין חברי האגודה בינם לבין עצמם ויש חשיבות להכיר את התקנון ולעדכן אותו בהתאם לצרכיהם של חברי האגודה.

קיימת דרך נוספת שבה מתקבלים חברים לאגודה, דרך שלא רק שאינה מקובלת, אלא דרך שעלולה לעורר בעיות קשות בהתנהלות האגודה. מדובר בחברות "מכוח התנהגות" באגודה.

התאם לתקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג-1973, המפרטת נסיבות מיוחדות להכרה בחבר:

 "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

קרי, אין מדובר בדרך מקובלת של קבלה לחברות על פי התקנון, אלא מצב שבו המבקש להיות חבר מעילה זו יוכיח כי הוא נהג  כחבר באגודה וגם האגודה ראתה בו כחבר, וזאת על פי הדרך שבה נהגו הצדדים זה לזה. מדובר לא על מקרה חד פעמי אלא על תקופה סבירה שבה ראה המבקש את עצמו כחבר וכך ראתה בו האגודה.  

מצב זה שבו מתקבל חבר, אינו תקין והדרך למניעתו היא להימנע מהכנסת מי שאינם חברים לדיונים באסיפה הכללית, אלא רק במקרים מיוחדים שבה מוזמנים גם מי שאינם חברים תוך הקפדה שה"אורחים" אינם מצביעים.  (לדוגמא בדיון על הרחבה ).  יש לזכור כי ייפוי כוח  לייצוג באסיפה הכללית ניתן למסור רק לחבר האגודה, שיכול לאחוז בלא יותר משני ייפוי כוח ורק במקרים שבו מוסר ייפוי הכוח נמצא בחו"ל. כמו כן יכול  חבר לייצג את בן הזוג  שלו שנבצר ממנו להגיע לאסיפה הכללית באמצעות ייפוי כוח.  כל הצגת ייפוי כוח בנסיבות אחרות הינו בניגוד לפקודת האגודות השיתופיות.  במידה וייפוי הכוח מוחזק על ידי מי שאינו חבר באגודה, גם אם מדובר בנסיבות מוצדקות (החבר בחו"ל), וייפוי הכוח מתקבל, הרי שזו אחת הדרכים שעלולים להוביל לחברות מכוח התנהגות של האוחז בייפוי הכוח.  על האגודה להקפיד לנהל תכתובות עם חברי האגודה ולא עם בני משפחתם של החברים או דיירים בעניינים הנוגעים לאגודה. מומלץ גם לתקן את תקנון האגודה, כך שיכלול סעיף, שלא תוקנה חברות מכוח התנהגות ובכך לחסום  הקניית חברות מכוח התנהגות.

האגודה מנוהלת על ידי חבריה, הנבחרים מתוך האסיפה הכללית עובדה המחייבת כל חבר ובוודאי את הנהלתו בהכרת תקנון האגודה לפחות.  יש חשיבות לרענן ולעדכן את התקנון בהתאם לרוח הזמן וציפיות החברים.    יש אתרים ייעודיים העוסקים בכך ובהם מפורסמים פסקי דין עדכניים, הוראות והנחיות חדשות בתחומים שונים המשפיעים על המרחב הכפרי בכלל ועל כל אגודה ואגודה, וחברי אגודה האחריות  היא של כל אחד ואחד להיות מעורב ומשפיע, תורם ונתרם!.

תאוות הפרסום של מבקר המדינה היוצא

עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופכת כל בעל סמרטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבות כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.

ראשי ממשלות ישראל בעבר ובהם בן גוריון, גולדה מאיר או אשכול , לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח שהיו נבחרים שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם  לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי, או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהם גם רואים וגם שומעים את המועמד ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.

פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם ל"תת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו  הפרסומות שבאמצעותם מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.

כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד  או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.

מאידך, ניצול המדיה הופכת כל אחד מאיתנו, לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, בלוגים, טוקבקים ואתרים אחרים על מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.

בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במסורה במעמדם, על מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם ובהם ביהמ"ש, הפרקליטות ,מבקר המדינה ועוד שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.

אין זה סוד שמבקר המדינה המסיים, כבוד השופט בדימוס לינדנשטראוס נדבק במחלת ה"פרסום מניה"  מחלה, שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי  בעניינים  שעדיף לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת.  זו בדיוק הדוגמא הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר".   תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות.

אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת טווח ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד תיעשה על פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות, ולעשות יחסי ציבור למעשיו.

העידן המודרני הביא עימו יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת  גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הופכות וה"מאבק" של מבקר המדינה עם היוהמ"ש רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.

נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד שלה הוא ראוי.

המדינה אינה מעודדת מעבר לאנרגיה מתחדשת

העולם הנאור עובר לשימוש באנרגיות מתחדשות, אנרגיות שמקורן בתהליכי טבע מתחדשים כמו האנרגיה הסולארית, אנרגיית הרוח ועוד. מדובר על מעבר  מושכל לאנרגיה זמינה, אשר בשונה ממקורות האנרגיה המסורתיים כמו נפט, פחם וגז טבעי אשר לא רק שמוגבלים בכמותם , אלא גם מהווים גורם מזהם בשימוש בהם.  ישראל, כידוע, נכון להיום תלויה לחלוטין במקורות האנרגיה שלה.

לכאורה, מדובר על הליך טבעי ראוי שיש לעודדו ולפעול ליישומו  באמצעות עידוד, תמיכה, הקלות וסיוע.   מדינות נאורות מתמרצות הליך זה על ידי זיכוי במס, תמיכה במחיר, עידוד רכישת חשמל ירוק, מיתוג ואמצעים נוספים להחדרת השימוש באנרגיה מתחדשת.

יתרה מכך, פטנטים מרכזיים לאנרגיות מתחדשות  וטכנולוגיות מתקדמות בתחום זה הומצאו על ידי חוקרים ויזמים בישראל.

באתר המשרד להגנת הסביבה אף נאמר כי :

·       ישראל נמצאת בין המובילות בעולם בפיתוח טכנולוגי למטרות ניצול אנרגיה סולרית.

·       בישראל קיים ידע רב ופוטנציאל גבוה לניצול אנרגיה מתחדשת.

·       בישראל ישנם תנאים אקלימיים מתאימים לפיתוח רחב של אנרגיה ירוקה.

·       עלות ההפקה נמצאת בירידה ואף צפויה לרדת בהתמדה עם כל פיתוח טכנולוגי.

·       הקטנת התלות של מערכת הביטחון והמשק באוצרות טבע שמקורם במדינות זרות.

החלטה מס' 4450  של ממשלת ישראל קבעה כי עד שנת 2020 10% מיצור האנרגיה בישראל יופק באמצעות אנרגיה מתחדשת.

באתר משרד האנרגיה אף נאמר כי:

·       יצירת ודאות בתחום האנרגיה המתחדשת, תוך הבהרת יעדי ייצור החשמל עד שנת 2020

·       עידוד הקמת מתקני ייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת במדינת ישראל בכלל ובאזורי הפריפריה בפרט

·       עידוד המחקר, הפיתוח ותעשיית האנרגיה המתחדשת בישראל

·       הגדלת הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל

·       עידוד ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות ידידותיות לסביבה

·       הגדלת ייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת תוך צמצום הנטל התעריפי לצרכנים.

יתרה מכך, אם נחבר את הפוטנציאל הגלום בישראל לפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת ונוסיף על כך את העובדה שישראל נחשבת כמובילה בתחום הטכנולוגי כל תרחיש הגיוני שמחבר בין השניים היה מוביל לתוצאה מדהימה  הן בתחום הכלכלי, הן בתחום הביטחוני ובוודאי שבתחום הסביבתי.

למרות זאת השימוש באנרגיה מתחדשת בישראל  עדיין מזערי ביחס לפוטנציאל הגלום במדינה והשאלה מדוע?

דוגמא מוחשית למצב העגום, היא החלטת מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") שהתקבלה ב-30.1.2012 ואשר באה להסדיר את הקמתם של מיזמים סולאריים, שכאמור יש חשיבות רבה להקמתם.

ממשלת ישראל בהחלטה 1060 מיום 13.12.09 קבעה מפת אזורי עדיפות, תוך מתן העדפה משמעותית לכל הגרים בפריפריה. מדיניות זו אומצה על ידי מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה 1228 מיום 30.5.11 שעוסקת במדיניות אחידה למתן הנחות.

המועצה, אומנם אישרה אחרי חודשים רבים של עיכוב הצעה שמטרתה לעדכן  את ההסדרים שנקבעו למיזמים סולאריים במשבצות של ישובים חקלאיים, אך קבעה בניגוד להחלטת הממשלה על אזורי עדיפות ובניגוד למדיניות האחידה התומכת באזורי עדיפות כי לא תינתן הנחת אזור בגין הקמתם בתחומי המשבצת החקלאית, לרבות הנחות המוקנות לישובי קו העימות.

מדובר בהחלטה אומללה הפוגעת בפיתוח מיזמים סולאריים ופועלת בניגוד להחלטות הממשלה שקבעו מתן הנחות באזורים פריפריאליים.

זו רק דוגמא אחת, ולא יחידה מדוע ב"זכות" הרגולטורים מתעכב פיתוח כלכלי, והמדינה ממשיכה להיות תלויה בדלק מזהם שמרביתו המכריע מיובא  מהחוץ.

בעוד נשמעים בתקשורת רעיונות על "מס לשימוש יתר" בצריכת החשמל בשל התשתית שאינה מסוגלת לספק את התצרוכת בימי שיא, הרי שמצד שני במקום לעודד הקמה מושכלת של מיזמים סולאריים, מקבלים הרגולטורים, כל אחד בתחומו החלטות שמביאות לעיכוב ועצירה במקום עידוד.

אם הסיפור הזה לא ממחיש את האמרה על "יד ימין לא יודעת מיד שמאל" , אז מה כן?

תרבות גלגול העיניים או שמא תופעת העדר

פרשת הדרת הנשים שהגיעה לתקשורת ולציבור כולו אינה תופעה חדשה ולולא החליטו עיתונאים מסוימים להביאה לסלון ביתו של האזרח, מן הסתם תופעה זו הייתה ממשיכה להתקיים ולהתרחב אף בעתיד. תופעה דומה, בעניין שירת נשים אף היא עולה מעת לעת לכותרות, אך גם היא אינה זוכה למענה אמיתי.

מה קרה לתופעות אלו שלמרבה הצער אינן חדשות, ושעד לפני מס' ימים אף אחד לא התייחס אליהן ברצינות הראויה ופתאום מזעזעות את הציבור בכלל ואת ארגוני הנשים בפרט? מה קרה שמערכת החוק נזכרה עתה כי הדרת נשים הינה עבירה שאין לה מקום בחברה הישראלית?

אירועים ומעשים לא מעטים מתרחשים בחברה הישראלית, אירועים הראויים להוקעה, גינוי והכחדה, אך הם מתרחשים זה שנים והחברה ברובה ככולה, לא רואה אותם או שמא מתעלמת מקיומם.

עשרות אלפי ילדים רעבים ללחם, אך הם לא הילדים שלנו ואלו מאיתנו שירחיקו לכת, אולי יתרמו לעמותה המסייעת להאכיל רעבים, אך בדרך בכלל, במעשה זה אנו מרגיעים את מצפוננו ונבלעים לחיים האינטנסיביים שמרביתנו מצויים בהם.

המדינה בתהליך ארוך, רחוק מהציבור מפריטה את עצמה לדעת וכך הופרטו הטיפול בקשישים ובילדים במצוקה כדוגמא,  אך הם לא בני משפחתנו!. ההפרטה יחידה שמניעתה נגרמה עקב הליכים משפטיים, היא הפרטת הטיפול באסיר וזאת דוגמא להתארגנות אזרחית שמגיעה להישגים.

רמת הלימודים בבתי הספר בארץ מדשדשת, לפי מבחנים בין לאומיים, אך כל אחד ואחד מאיתנו כהורה, דואג לילדיו בחינוך אפור להשלמת הפער , תופעה שמנציחה את הפער בין האוכלוסייה החזקה, או זו המסוגלת לממן חינוך אפור לזו שאינה מסוגלת.

עשרות אלפי ילדים אינם לומדים את לימודי הליבה, בחסות המדינה, מתוך ידיעה כי חסך זה יגרום נזק גם לאותם תלמידים, אך לא פחות לחברה ולכלכלה בישראל. שורשיה במחיר פוליטי להבטחת קואליציה שהלכה והתרחבה למימדים המאיימים על פניה של החברה הישראלית.

הפריפריה, למרות הצהרות של ממשלות מכל הגוונים מוזנחת ואינה זוכה לטיפול עמוק , ארוך טווח ומשמעותי.  מעת לעת, בטיפול נקודתי כזה או אחר ניתנת זריקת עידוד, אך זו אינה מונעת את ההגירה מהפריפריה למרכז. החיים בפריפריה ובהם קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח יקרים יותר למי שחי בהם. עלות צריכת שירותים שונים יקרה בפריפריה יותר שכן שירותים רבים ובהם שירותים רפואיים מסוימים מחייבים נסיעה למקומות רחוקים וגם המתנה ארוכה יותר בד"כ.

אפשר לתאר תופעות נוספות כמו תופעת התספורת שמציעים טייקונים מסוימים, הפער הגדל בין האלפיון העליון והאלפיון התחתון, התופעה הבזויה של עובדי הקבלן ועוד תופעות שאין מקומם בחברה בריאה מתוקנת ואחראית המחויבת לאחריות מוסרית וערכית לגוון חבריה.

ביום שבו הסכמנו לתופעת עובדי הקבלן כדוגמא ולהפרטת משימות ליבה שעל הממשלה כאורגן המטפל בהם באחריות ובמסירות ובאופן ישיר, החלה הגלישה במדרון החלקלק, מדרון שאת ראשיתו ראינו אך לא את סופו.

תרבות גלגול העיניים לא תיעצר במקום שאנו לא רואים לכאורה ואינו נוגע לנו לעת עתה, תרבות גלגול העיניים לא תיפסק אם אנו כחברה אזרחית לא נפעל להכחידה מתוך הבנה כי אחריות חברתית ומעורבות קהילתית מחייבת אמירה, כתיבה, הצבעה והוקעה ובלעדיה תחלואי החברה לא יעצרו במקום שאנחנו לכאורה לא רואים ולא שומעים.

הפקידים באמצעות תקשורת מאיימת מבטיחים לנו שנה קשה, עילה המחייבת לטעמם העמקת גזירות ולא צמצום פערים.

האם הרוב הדומם בחברה האזרחית ימשיך לגלגל עיניים, ולהביט לצדדים או שיאמר עד כאן ולא יותר!.

דמותה ועתידה של המדינה והחברה הישראלית תלויים בכל אחד ואחד מאיתנו, האם נהיה שותפים לשינוי, או נמשיך לגלגל עיניים!.