אני מאשים: המדינה הפרה את ההסכם הבלתי כתוב עם אזרחיה

אין זה סוד כי המדיניות השלטת ב- 15 שנים האחרונות היא של הפרטה. הפרטה אינה דבר רע כל עוד ההון אינו מתרכז בידי קומץ של אנשים וכל עוד השירותים החיוניים שהמדינה מחויבת להם מתוקף האמנה החברתית שבינה ובין האזרח, ניתנים. אלא שלצערנו המדינה התפרקה מאחריותה לאזרח. עדות לכך היא התרחבות הפערים בחברה הישראלית שמגבירים את השסעים.

מדינת ישראל שהייתה בעבר אות ומופת למדינות העולם בהיותה מדינת רווחה התבססה בשנים האחרונות בראש המדינות בעלות הפערים הגבוהים ביותר בין עשירים ועניים וזה לא מפתיע.
קחו למשל את יוקר המחיה. בעוד החקלאים לא מרוויחים יותר, אלא להפך, הצרכן הישראלי משלם יותר.

לצערנו, בניגוד להצהרות המפלגות גם בבחירות האחרונות לכנסת, נמשכת מדיניות ההפרטה של שירותי הליבה. כך למשל רק לאחרונה נודע על הפרטת חלק מהשירותים הווטרינריים על ידי העברתם לגורמים פרטיים. מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של חיסול מתמשך של השירות הציבורי.

שוו בנפשכם מצב שבו תחליט המדינה כי מעתה ואילך האזרחים יידרשו לשלם את מחירם האמיתי של עלות החינוך, הבריאות, השימוש בתחבורה ציבורית ועוד.

דרישה כזו של המדינה לשלם את העלות האמיתית של השימוש ברכבת למשל, הייתה הופכת את הרכבת למערכת לא רווחית שכן חלקם של האזרחים יעדיפו לנסוע ברכבם הפרטי ולחלק אחר לא יהיו המשאבים הכלכליים הדרושים לשימוש ברכבות.

למעשה בתחומי החינוך והבריאות ניתן לראות יותר מניצנים של הפרטה, קרי שהמדינה מתפרקת מאחריותה הישירה.

בנק ישראל פרסם בשנת 2012 מחקר לפיו בעוד רשויות חלשות מממנות תוספת של 0.7 שעות בשבוע מעבר למה שמתקצב משרד החינוך, הרי שרשויות עשירות מממנות תוספת של 2.4 שעות שבועיות נוספות.
הדבר אף מחמיר לאור העובדה שהורים בעלי יכולת משלמים מכיסם שיעורי תגבור לילדיהם, שיעורים הנמנעים מילדים של משפחות עם חיסרון כיס.

מערכות הבריאות בישראל הן מהטובות בעולם, אך המשפחות בעשירונים הגבוהים יכולות ליהנות מהם יותר עבור תושבי הפריפריה המצב עגום שבעתיים והדבר משפיע באופן ישיר על בריאות האזרחים ועל תוחלת החיים שלהם.

תוצאה זו של מניעת שוויון בהזדמנות מחמיר את הפערים בחברה הישראלית ומחזק את הימשכותו של מעגל שוטה שבו נגזר פעמים רבות על ילדים משכבות חלשות להישאר בשולי החברה גם בבגרותם.

המדינה הפריטה את עצמה לדעת על ידי הפרטת שירותי ליבה  כשכיום לא רק השכבות המוחלשות סובלות מכך אלא חלקים נרחבים ממעמד הביניים ובכך הפרה את חובתה לאזרחיה. בין השירותים המופרטים עובדים סוציאליים, מורים, פסיכולוגים, ועוד המועסקים באמצעות עמותות ותאגידים שמעסיקים "עובדי הקבלן" בתנאים לא ראויים ומורידים את איכות השירות הניתן לאזרח..

ברור שמשאביה של כל מדינה מוגבלים ולכן נדרשים סדרי עדיפויות אך יש תחומים כגון חינוך, רווחה ובריאות, שצריכים להיות חלק משירותי חובה של המדינה והם צריכים להיות תמיד בראש סדר העדיפויות.

בשנים האחרונות גבר השיח הציבורי בסוגיה זו לאור המדרון החלקלק שאליו הגיעו ממדי ההפרטה מחד ולאור העובדה שהמעסיק הגדול של עובדי קבלן היא המדינה.

הנזק הוא לא רק באיכות השירותים ולא רק בזכויות העובדים שכן קיים נזק מתמשך וישיר הנגרם לגופים המקצועיים שמתרחקים מהתמחות והתמקצעות ככל שהם מרחיקים מעצמם את האחריות הישירה למתן שירותים לאזרח.

זה עתה הסתיימה מערכת סוערת של בחירות שבה נתנו המפלגות השונות הבטחות רבות לאזרחים והשאלה האם זה "הכל דיבורים" או גם אפשר לחוש במעשים.
השאלה הגדולה שצריכים חברי הכנסת הנוכחית להשיב עליה היא האם תעמדו מנגד למול הקטסטרופה החברתית המערערת את האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה או שמא תובילו לשינוי המיוחל.

מצוקת האזרח למול הפרטת השירותים החברתיים

בשנים האחרונות אנו עדים להתנערות הולכת וגוברת של השלטון המרכזי ממשימות שהם ליבת אחריותו על רווחתו ובריאותו של האזרח.

הדברים באים לידי ביטוי בצמצום תקציבי פיתוח, הקפאה או קיצוץ של תקציבים המיועדים לשירותים אלמנטריים כמו חינוך, רווחה ועוד תוך יצירת סדרי עדיפויות מעוותים המבוססים על הצורך בשמירת הקואליציה.

רק אם נתייחס לממשלה המכהנת שבה יש 29 שרים ו-8 סגני שרים ועליהם נוסיף את בעלי התפקידים בלשכות, העוזרים, הנהגים, המזכירות, המשרדים וכל מה שנלווה אליהם נגלה אוזלת יד, זלזול בכספי ציבור וניצול ציני של הדמוקרטיה.

לסבר את עיני הקורא, הרי שבשוויץ הממשלה מונה 7 שרים וענייני המדינה שם מתנהלים בצורה מעוררת השראה.

לא זאת אף זאת, השלטון המרכזי מקדם בשנים האחרונות הפרטה של שירותים, שהם בליבת אחריותו לטיפול במצוקת הפרט, כמו הטיפול בקשיש, טיפול בילדים בסיכון.  הפרטה זו, משמעותה שיזמים פרטיים באמצעות תאגידים שונים נכנסים בנעליהם של פקידי הממשלה ומבצעים עבור משרדי הממשלה שזה תפקידם, את הטיפול בקשיש, בילדים בסיכון ותחומים אחרים תמורת הכנסה ראויה ליזמים.

הממשלה מפריטה, כי היא רוצה שירותים יעילים וזולים ואכן פעמים שירותים אלו הם יותר זולים, אך לא בהכרח יעילים. משמעות הדבר שאיכות השירות ורמתו פוגעים בצרכני השירות, שכאמור נזקקים להם במיוחד.

אף אחד מאתנו לא היה רוצה שהוריו, במידה ויזדקקו לשירות המיועד להם יקבלו דווקא בזקנתם שירות באיכות נמוכה, זאת למרות שהם שילמו שנים רבות את חובותיהם למדינה באמצעות תשלומי מיסים ותשלומי ביטוח לאומי.

כך הדבר בעניין ילדים במצוקה, ילדים בסיכון, נשים מוכות ואוכלוסיות נוספות אחרות שאיתרע  מזלם.  שירותי ליבה אלו של טיפול באוכלוסיות במצוקה, צריכים גם לקבל תקציבים ראויים וגם אסור היה להפריטם לגורמים פרטיים, בדיוק כמו שבג"ץ אסר על המדינה להפריט את שירות בתי הסוהר באמצעות הקמת בית סוהר פרטי.

יש אמרה שאומרת, ש"מה שלא רואים לא כואב", שכן אוכלוסייה במצוקה לא נמצאת במרכז השיח הציבורי היומיומי ובוודאי שאינה מקבלת הגנה תקשורתית ראויה, הגנה שתבטיח כי המופקדים על השירותים הללו לא יעזו לפגוע עוד יותר במצוקתם של אלו שכבר ממליא קיימת.   

יש להבטיח בחקיקה כי שירותים מסוימים לעולם לא יופרטו וכן להבטיח כי לאוכלוסיות חלשות ובהם ילדים במצוקה, נשים מוכות, אזרחים וותיקים , משפחות חד הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים יקבלו את המיטב, כדי להעניק להם שוויון הזדמנויות בחברה.

במדינות רבות באירופה, כמפריטים שירותים, זה לא כדי להפכם לזולים, אלא כדי להעניק שירותים יעילים ואיכותיים ועל כך יש פיקוח ובקרה.

מדיניות בה הממשלה מבקשת להפריט את עצמה לדעת חייבת להיפסק, שכן זו משימה חברתית חשובה של החברה האזרחית. ערבות הדדית ומעורבות היא לא מכבסת מילים, אלא בסיס לחוסנה של חברה הדואגת גם לחלשים שבה.

האזרח הקטן והשפעתו

התחושה החוזרת בשיחות סלון היא כי השלטון על מפלגותיו עובד על "האזרח הקטן", או כמו שאומרים החבר'ה, לא סופרים אותו ממטר.

הבעיה המרכזית היא הפער העצום בין הבטחת המפלגה במצעה לפני הבחירות ואשר לא פעם השפיעה על החלטתנו, לבין המציאות   העגומה שנוצרת כאשר אותה מפלגה מצטרפת לקואליציה, זונחת את הבטחתה לבוחר וכפופה למשמעת קואליציונית, שלעיתים מביאה לנקיטת עמדה הפוכה מהמצע שלה התחייבה בבחירות.

שיטת הממשל  בישראל היא הרעה החולה, שכן כל מטרתם של  המפלגות היא לייצור קואליציה, גם אם היא באה על חשבון המצע שבזכותו בחר האזרח במפלגה מסוימת.

זה שנים רבות שבשל סחיטות של מפלגות שהקואליציה תלויה בהם, מתפרקת הממשלה ומסיימת את דרכה לפני תום כהונתה הרשמית.

סחיטת מפלגות קטנות המרכיבות את הקואליציה, מבטיחות כי קבוצות  מיעוט נהנות הרבה מעבר לכוחן הפוליטי וזאת בשל דמי האתנן שמוכנה לשלם המפלגה השלטת והעומדים בראשה, רק כדי להבטיח את ההגמוניה שבשליטתם.

כך אנו מגיעים למצב א-נורמאלי שבו מועדפים משתמטי גיוס  על פני בוגרי שירות צבאי המשרתים במילואים,  כך מועברים תקציבי עתק לחינוך החרדי הלא מוכר מכספי הציבור העובד ואשר לימודי הליבה לא כלולים בו וכך קובעים קריטריונים  מפולפלים בדיור שמעדיפות אוכלוסיות מסוימות.  זו רק רשימת דוגמאות לעיוותים שנוצרים בשל קואליציות של אינטרסים.

מחאת הקיץ, נשחקה, אך לא נשכחה והתחושה  כי הממשלה נוהגת בלשון הכלבים נובחים והשיירה עוברת.  כאשר העם מפחד מהממשלה זו עריצות וכאשר הממשלה מפחדת מהעם זו דמוקרטיה, מטבע לשון שטבע תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב,  הינו משפט בעל משמעות רבה כדי להמחיש את מצבנו.

מי שאינו מוכן להמשיך את כללי המשחק שנוקטות הממשלות השונות בשנים האחרונות ואשר בשל אוזלת ידם אנו עדים לתחלואים שאינם גזירה משמים כמו הביטחון לדיור, הביטחון לכבוד בעבודה, והביטחון האישי, צריך לעשות מעשה.

מחאת הקיץ, יכולה להביא לשינוי, שכן היא הוכיחה שגם האזרח הקטן שהוא ימני או שמאלני, אשכנזי או ספרדי, עני או עשיר, דתי או חילוני, קיבוצניק או עירוני מבין כי יש לו כוח לשנות, ובתנאי שהוא יעשה מעשה אקטיבי כמשתתף מוביל ולא כאזרח נגרר.

המשחק החדש יחייב בחינה של החלטות המפלגות עד הבחירות ובחינת מצען לקראת הבחירות הבאות. הרשתות החברתיות, יכולות לסייע להבנת המצב וביכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להיות שותף פעיל ומכריע מה יהיה אופייה של המדינה למען דורנו ולמען הדורות הבאים.

ראוי להתמקד ברשימה של נושאים ולבחון על פיהם מי המפלגה הראויה לזכות בקולנו בבחירות הקרבות ולא דיי בכך, ראוי כי עמדתנו על המצע הרצוי תושמע בשיח, ברשתות החברתיות ובכל מקום שבו נוכל להשפיע על הסובבים אותנו.  

האזרח הקטן,  יכול גם להשפיע וגם להכריע והשאלה  האם ניקח את האחריות למצב שבו אנו שרויים ונממש את אמרתו של ג'פרסון שכדאי לממשלה לפחד מהעם! או שמא חלילה נמשיך להיות אזרחים קטנים!