המשק החקלאי המשפחתי בישראל בסכנה

המשבר הקשה שעובר על החקלאות הישראלית בכלל ועל המשק המשפחתי בפרט הביא להוצאתם של עשרות חקלאים נוספים ממעגל העיסוק בחקלאות וזו מגמה שנמשכת זה שנים רבות אשר מעמידה את המשך קיומו של המשק המשפחתי החקלאי שרובו ככולו נמצא במקומות רחוקים בסכנה.

בעוד משרד החקלאות ופיתוח הכפר הצהיר בהזדמנויות רבות שיש חשיבות לשמור ולחזק את המשק המשפחתי, הרי שבמבחן התוצאה פעולות שנוקטת המדינה באמצעות הרגולטורים השונים מביאים לידי חיסולו של המשק המשפחתי.

המצב הכלכלי הקשה הביא להסתבכות של חקלאים רבים בעוד חקלאים אחרים מרגישים שעבודתם מביאה לכל היותר לפרנסה דחוקה והמצב שנוצר מחייב דיון נוקב על החקלאות בכלל ועל עתידו של המשק המשפחתי בפרט.

מצב התנהלות הרגולטורים ובראשם פקידי האוצר מזכיר את המשל על הסוס שבעליו ניסה להרגיל אותו לא לאכול ולאט לאט הוריד לו את כמות האוכל וכשהסוס מת מרעב הוא אמר, חבל, כמעט

הצלחתי להרגיל אותו לא לאכול בכלל.  

משבר החקלאות הישראלית מחזק מגמה מדאיגה נוספת של השתלטות בעלי הון בענפים מסוימים תוך דחיקת רגליהם של החקלאים או אילוצם להיכנס לתוואי שאינם חפצים בו, אך עושים זאת מחוסר ברירה, או מאי יכולת להתארגן ואת המחיר נשלם כולנו האזרחים בפערי התיווך שאת אותותיהם אנו כבר רואים במחירי התוצרת במרכולים.

היצור החקלאי במרבית העולם מתאפיין ביחידות יצור קטנות יחסית המתאימות למבנה של משק משפחתי, אם כי בעולם המערבי ובמדינות המפותחות רואים מגמת גדילה מתמדת של יחידות היצור תוך שימור המודל של המשק המשפחתי שהיה ונשאר מרכיב מרכזי בהם.  

כ-1000 נקודות התיישבות פרוסים בהתיישבות והם כוללים מעל 800 אלף תושבים ובהם קיבוצים, מושבים שיתופים, מושבי עובדים, כפרים שיתופיים וישובים קהילתיים.

צמצום מספר החקלאים מוכר בעולם המודרני ותופעה זו לא פסחה על ישראל, אך בשונה ממה שנעשה בעולם המערבי שבו השכילו המדינות כבר לפני שנים רבות ללוות תהליכים אלו בתכניות ומשאבים שמחזקים את החקלאים ופרנסתם, הרי שבישראל לא רק שיחס השלטון למצב אינו דומה אלא שבמבחן המעשה היא הפוך. 

החקלאים הפכו מקור הכנסה בלתי נדלה לאוצר בגין מס גולגולת לעובדים זרים ועוד, ביטול נקודות זיכוי לעובדים, אי הכרה בהוצאות האמיתיות של החקלאים בגין העסקתם של העובדים הזרים, מחירי מים גבוהים ותשומות יקרות.     לא זאת אף זאת, פקידי האוצר בגישתם קצרת הטווח ממקדים את מדיניותם לשורת הרווח ולא חושבים על נזקים ארוכי טווח שמדיניות זו תוביל והם עושים זאת כי יש בידיהם סמכויות רבות, אך פקידים אלה לא לוקחים שום אחריות על כישלונות שנבעו ממדיניות זו והעבר רצוף בדוגמאות רבות שכאלה.

גאולת קרקעות המדינה היוו בסיס מרכזי בהקמתה וכולנו זוכרים את התודעה הציבורית של העם בתרומה לקק"ל שנתפסה כגואלת קרקעות. (התיבה הכחולה).    חקלאי המשק המשפחתי קשורים לאדמתם, שכן לכל חקלאי יש מכסת מים וקרקע חקלאית, בקרבתה הוא יושב ועליה הוא מגדל את הגידולים החקלאים וממנה הוא מבקש למצוא את פרנסתו. 

מרבית הישובים הכפריים מפוזרים במקומות מרוחקים, שומרים על הקרקעות החקלאיות ומעבדים אותן.  עיבוד הקרקע אינו מביא רק ביטחון מזון, מזון טרי ובריא ופיזור אוכלוסייה, אלא יש בכך כדי לחזק את העסקים הקטנים, את שמירת שטחי המדינה ושמירת השטחים הפתוחים.

החקלאות מייצרת ערכים רבים והיא לא עוד מקור פרנסה רגיל והתפיסה של שורת הרווח כפי שרואה אותה האוצר לא רק שהיא מעוותת אלא עלולה להביא לנזק בלתי הפיך שניצניו כבר כאן.

הגיל הממוצע של החקלאים עובר את גיל השישים ודור ההמשך אינו ממהר בעקבות אבותיו.   דור ההמשך לא ממהר להגיע שכן הוא רואה את העבודה הקשה של הוריו שאין בצידה הכנסה מכבדת.   זה מקום העבודה היחיד שתלוי במזג האוויר, בפערי התיווך הבלתי מוצדקים ובתנודות השוק העולמי שמושפעות גם משערי מטבע והצפות השוק בסחורה זולה מעת לעת.   לדור ההמשך יש אלטרנטיבה שכן רובו משכיל וגם אם העבודה בחקלאות קורצת להם ויש בה נוסטלגיה, רבים מהם בוחרים ומעדיפים פרנסה בטוחה במשרד ממוזג.

הדחיפה הבלתי רציונלית של האוצר להתייעלות הביאה לפיתוח יחידות יצור גדולות שבינן ובין המשק המשפחתי כבר אין קשר והנזק בענף הרפת כדוגמא למגמה זו כבר נותן אותותיו, כאשר הוא אילץ מאות רפתנים בעיקר מהפריפריה להיפלט מהענף וחייב את הנותרים בהגדלת יחידות היצור שלהם לגודל שבו יש לשאול, האם זה עדיין משק משפחתי?

לחקלאות הישראלית והחקלאים  אין במה להתבייש והדבר בא לידי ביטוי לא פעם בדברים של שרים  בעיקר כאשר הם מבקרים במדינות אחרות שבהם בד"כ יש ביקוש לידע ולניסיון הישראלי בחקלאות. רק לאחרונה נשמעו דברים דומים מפיו של ראש הממשלה, מר נתניהו בביקורו באיטליה, אך עם תשבחות לא משלמים במכולת.

על הממשלה להכין בשיתוף נציגי החקלאים תכנית ארוכת טווח שתבטיח את יכולתם של החקלאים להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם תוך שינוי תפיסה שבה היתרון לגודל הינו מרכיב מרכזי. ראוי לרכז מאמץ בצמצום פערי התיווך, בטיפול בכשל השוק של שוק התשומות שבו אין תחרות, להפחית משמעותית את מחיר המים, לבטל לאלתר את מס המעסיקים על העובדים הזרים ולהשיב את נקודות הזיכוי ולאפשר מגוון אפשרויות פרנסה בעיקר בתחומים כמו תיירות חקלאית וכפרית, עיבוד תוצרת ועוד.  מגוון הפרנסות יחזקו את העוסקים בענף ויעודדו את דור ההמשך לראות בו מקור פרנסה.

 

בנייה בהיתר של תוספת בנייה או בניה חדשה ללא קבלת רשות רמ"י

הנהלת רשות מקרקעי ישראל קיבלה מספר החלטות הנוגעות לבעלי זכויות בנחלה אשר בונים בית על פי היתר ו/או תכנית בתוקף  ו/או מוסיפים בניה חדשה לבית קיים על פי היתר ללא קבלת רשות רמ"י.

כידוע, כל בניה חדשה ו/או תוספת בניה לקיים מחייבת את הסכמת מנהל הקרקע, קרי רשות מקרקעי ישראל וזאת ללא כל קשר לזכויות הבנייה המוקנות לבעלי הזכויות בנחלה.

זכויות הבנייה הקנייניות (קרי על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל) הם 160 מ"ר לבית ראשון בנחלה ועוד 160 מ"ר לבית השני בנחלה.    כמו כן במצב שבו יש דור שלישי מוכח שהוא משפחה, מתיר רמ"י לבנות תוספת של 55 מ"ר ליחידת הורים, אך יחידה זו צמודה לאחד משני הבתים.   סה"כ זכויות הבנייה שהותרו על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל עומדים על 375 מ"ר, כפי שפורט.

ברבים מהישובים, תקנון תכנית הבנייה (התב"ע) מתיר בניה בהיקף רחב יותר ומי שמבקש לבנות בית בגודל שמעל 160 מ"ר, נדרש לשלם לרמ"י תשלום שהינו למעשה היוון של זכויות בנייה על כל בנייה שמעבר ל- 160 מ"ר במחיר מלא, עם הנחות אזור.

דברים אלו עשויים להשתנות לאורה של החלטה 1155 שתאפשר להוון למעשה את זכויות המגורים הנוכחיות בנחלה כמו גם את זכויות המגורים העתידיות.

במקרים בהם נבנה בית ללא הסכמת רמ"י, למרות שהוא נכלל בזכויות הקנייניות של בעל הנחלה כאמור, ולמרות שתקנון התב"ע מתיר לבנות את הבית דרש עד עתה רמ"י תשלום שנתי של דמי היתר, כולל דמי שימוש היסטוריים ולו רק בשל העובדה כי למרות שמדובר בזכויות קנייניות, לא ביקש בעל הזכויות את רשות רמ"י לבנייה.

החלטת הנהלת רמ"י קבעה לאחרונה מדיניות חדשה באותם מקרים שבהם נבנו הבתים ללא אישור מראש של הרשות:

בית ראשון בנחלה : יהיה פטור מתשלום דמי שימוש לבית עד גודל של 160 מ"ר.

בית שני בנחלה בגודל עד 160 מ"ר, יחויב בתשלום חד פעמי של דמי שימוש עד 160 מ"ר, לפי טבלת ערכי קרקע לתוספת בנייה בנחלה, למ"ר לפי הבינוי בפועל.   אחוז החיוב יהיה כדלהלן: במרכז הארץ- 5%, באזור עדיפות ב' 3% ובאזור עדיפות א' – 2%.

כל בנייה בבית השני שמעבר ל-160 מ"ר תחויב בתשלום מלא עבור הבניה שמעבר ל-160 מ"ר.

בית שני בנחלה שמתקיימים בה שימושים חורגים/ לא מוסדרים:    בעל זכויות בנחלה בה שימושים חורגים/ או לא מוסדרים ואשר בנה בית שני על פי היתר ו/או תכנית בתוקף, אך ללא הסכמת רמ"י  יחויב בתשלום דמי שימוש עבור שנתיים ל-160 מ"ר לפי טבלת תוספת בניה בנחלה, לפי הבינוי בפועל.   אחוז החיוב יהיה :

במרכז הארץ- 5%, באזור עדיפות ב' 3% ובאזור עדיפות א'- 2%ץ עבור בנייה מעבר ל-160 מ"ר יחויב בעל הזכויות בנחלה בתשלום מהוון מלא, בהתאם לנהלי הרשות ובנוסף יחויב להסדיר את השימושים החורגים/ הלא מוסדרים בהתאם לנהלי הרשות.

לפי החלטת הנהלת הרשות, בעל נחלה לא יהיה רשאי להשיג על אופן החישוב וסכום התשלום, דבר שלא יעמוד במבחן משפטי.   לסיום קובעת הנהלת רמ"י כי בעל זכויות בנחלה שנדרש לשלם ולא שילם, תפעל נגדו הרשות לשומה פרטנית עד שבע שנים לאחור.

אין זו הפעם הראשונה שהנהלת רמ"י קובעת מדיניות המעדכנת מצב קודם, אך אינה טורחת לפרסמו ברבים למרות הבטחותיה.

מדיניות מעדכנת זו בהחלט משנה לטובה את הממצב הקודם, אך היה ראוי שלפני גביית תשלום על זכויות קנייניות, תודיע רמ"י לבעל זכויות שעליו להסדיר את קבלת הסכמתו מהרשות תוך פרק זמן מסוים כדי להימנע מתשלום מיותר.  

זכויותיו של חוכר חקלאי דור רביעי של חקלאי זכו להגנה של ביהמ"ש

תביעה שהגישה קק"ל בבית המשפט השלום בחיפה נגד נ' ברקוביץ (ת"א 9330-03-02) ובה דרישה לסלק ידו מהמקרקעין, להימנע מכל שימוש במקרקעין, לתת צו להריסה ולעקירה וכן לחייב את הנתבע לשאת בעלות הפינוי. בנוסף ביקשה התובעת לפצל סעדים ולהתיר לה לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים ונזקים אחרים שנגרמו לטעם התובעת.

כבוד השופטת חנה לפין הראל מבית המשפט השלום בחיפה שדנה בתיק מציינת בפסק הדין כי התובעת לא ציינה בכתב התביעה מתי פלש הנתבע למקרקעין  ולאיזה תקופה מבקשת התובעת דמי שימוש.

דו"ח הפיקוח של המנהל מציין בטענה על הסגת הגבול כי "מחזיק בחלק מהחלקות מזה מס' שנים. מהות הפלישה נטיעת עצי פרי. יש לתבוע סילוק יד מהמקום וגביית דמי שימוש ראויים 7 שנים אחורנית".

בעקבות מכתב ההתרעה ששלח המנהל לנתבע שלח בא כוחו לפי העולה מפסק הדין את תגובתו למנהל וכך נאמר בו:

"מרשי הוא דור רביעי בארץ. סבו של אביו התיישב בזיכרון יעקב בשנת 1882, סמוך לאותה שנה נרכשו הקרקעות ע"י הברון רוטשילד ונמסרו לעיבוד חקלאי לסבו.

מאז קבלת הקרקע ע"י סבו של מרשי סמוך לשנת 1900 לערך החזיקו בקרקע סבו של מרשי, אביו וכעת הוא, בכל התקופה ברציפות בחזקה נוגדת ואדם זולתו לא עיבד את הקרקע המוחזקת על ידם כפי שהוא עד היום.

אכן מרשי מחזיק בחלק המזרחי של החלקות 146 ו- 147 חזקה נוגדת כטענתכם כפי שהחזיקו אביו וסבו לפניו.

מרשי אינו בטוח שהוא מחזיק בחלק מהחלקה 144. הוא לא ביצע מדידה אולם אם אתם מדדתם ומצאתם כי הוא מחזיק בחלק מהחלקה 144 הרי גם חזקתו זו היא חזקה נוגדת מאז סוף המאה ה- 19 או תחילת המאה ה- 20 ועד היום".

הנתבע אף הוסיף בכתב ההגנה כי הוא יליד 1936 ובכל שנות חייו הוא זוכר כי משפחתו היא בעלת השטח וכי סב סבו יזם את הרכישה מידי מר סלים חורי, ערבי נוצרי מבירות ולכולם היו ידועים גבולות המגרשים והמילה פולש אינה מתאימה.  בקשתו של הנתבע הייתה לסיים את קטיף הפרי ולהגיע להסדר עבור הכרם והזיתים באמצעות שמאי מוסמך.

השופטת בפסק דינה כותבת בפסק הדין כי "בהחלטתי מיום 18.313 הבעתי דעתי כי קשה מאוד לראות במי שמחזיק באדמה עשרות שנים (כמעט מאה שלמה) "פולש", כמתואר בכתב התביעה. הדבר לא נכון מבחינה ערכית והיסטורית של תולדות הישוב בישראל"

עוד עולה מפסק הדין  כי בנסיבות אלו שבה נעשים הליכי שינוי יעוד היה ראוי "למצות כל הליך של מו"מ ופיצוי הנתבע ולא להיפך".

במקרה הנדון, הנתבע הביע הסכמתו לפינוי וביהמ"ש קובע כי הדבר יעשה תוך שלוש שנים. ביהמ"ש קובע כי הפינוי מותנה  (הדגש במקור) בכך שהתובעת תדאג לפצות את הנתבע, כשם שדואגים לפצות גורמים אחרים ובהתאם לחוו"ד שמאית מקובלת. 

מוסיף ביהמ"ש וקובע כי כל שאר הבקשות והסעדים הנוספים לפיצול סעדים נדחות.

בסיום דברי בפסק הדין כותב ביהמ"ש:

"ההתנהלות היתה צריכה להיות אחרת מתוך התחשבות, וראיה רחבה ואנושית לגבי תפקידם של אנשים כמו מר ברקוביץ ודורות לפניו בישוב הארץ מתחילת המאה הקודמת, תפקידן המקורי של פיק"א וקרן קיימת לישראל".

ביהמ"ש מדגיש "התובעת היא זו שתפנה את הדרוש פינוי מהמקרקעין ועל חשבונה ולא תבוא בדרישות אל התובע ואף זאת רק לאחר הסדרת נושא הפיצוי עבורו"

ראוי לציון פסק דין זה של בית המשפט שאינו מתעלם מההיסטוריה, ההקשר ההיסטורי של ההתיישבות והזכויות של המתיישבים כמו שלצערנו עושים פסקי דין אחרים. בעוד התובעת ניסתה לעמעם את הנסיבות שבהם הנתבע ובני משפחתו הגיעו לאדמה נשוא התביעה בא ביהמ"ש ודאג ראשית שיוצגו העובדות בהקשרן ההיסטורי תוך ציון "תפקידן המקורי" של פיק"א וקק"ל והמתיישבים ביישוב הארץ. לא מדובר רק בשאלת הפיצוי בגין זכויות אלו אלא בהכרה כי כינוי פולש רחוק מלהיות נכון והוגן במקרים אלו.

אמנם, מדובר בפסק דין של בימ"ש שלום בחיפה אך נוסח פסק הדין והתייחסותו הערכית מחייבת פרסומו ברבים שכן היא מחזירה במעט את הכבוד הנרמס של המתיישבים בשני העשורים האחרונים בעיקר בשל פסקי דין אחרים אשר מתעלמים לא פעם מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בעיקר בכל הנוגע לקניינם של המתיישבים, זכויותיהם ההיסטוריות ותרומתם ברכישת קרקעות והשבחתם.

מתבקשת קואליציה למרחב הכפרי המשתנה

אין זה סוד שבתחומים רבים, מדינת ישראל לא רק שאין לה מדיניות כוללת, אלא שבהתנהלות מקבלי החלטותיה , אנו יכולים לחזות את ההתפתחות ואת המגמות המסתמנות וזה בהחלט לא כיוון ראוי ולא כיוון רצוי .

   

אחד הנושאים שאין להם חשיבה מערכתית כוללת היא המרחב הכפרי ובו החקלאות על מרכיביה.   החקלאות הישראלית , אין לה כמעט אח ורע ברחבי העולם והמומחים הישראלים נחשבים למוצר נחשק בקרב עמים וארצות רבות גם היום.

החקלאות והמרחב הכפרי , נתפסת היום בעולם המודרני כמוצר בעל ערך לא רק לחקלאים, אלא כמוצר חשוב לאקולוגיה , לתיירות, לשימור המרחב הכפרי ולצביון פניה של המדינה.    מה שכבר מוכר וידוע בכל העולם המערבי המפותח, עוד לא מוכר במדינתנו.

המרחב הכפרי בעולם המודרני משנה פניו וליד החקלאות המודרנית מתפתחות מגמות של קייט ותיירות כפרית, של גלריות ותעסוקות זעירות, של אטרקציות המנצלות את צביונו של המרחב הזה כמוקד בילוי לכלל האזרחים.  מגמות אלו ניתן לראות זה שנים רבות באיטליה, הולנד, צרפת ובמדינות נוספות בעולם.

במקומות שצוינו ובמקומות אחרים משקיעה כל מדינה מתקציבה סכומי עתק כדי שהפרות ירעו באחו ושיהיה ירוק סביב.  במדינות הללו מבינים, מה שעוד לא הבינו כאן (ואנו האור לגוים..!) כי זה צורך קיומי לטפח את המרחב המשתנה הזה לכיוונים ראויים ורצויים.  

בעולם המערבי יודעים לשמר את המרחב הכפרי וטפח אותו , לא רק דרך חוקי איסור ומגבלות אלא מעודדים את העוסקים במרחב הכפרי בתמריצים ראויים , ולא בזכות ידיהם העמלות של חורשי האדמה, אלא מתוך הבנה כוללת שהמרחב הכפרי צריך שיהיה נכס אקולוגי, תיירותי  שיתרום לאיכות החיים והסביבה.

החקלאות בישראל, היא חקלאות מצטיינת, אך היא אינה מסוגלת לפרנס את יוצריה בכבוד ונטישת הפרדסים בשרון היא רק דוגמא מצערת למדיניות הקלוקלת של המדינה (או שמא נאמר חוסר המדיניות).

כך, אנו נתקלים שוב ושוב בעליית מחיר המים שמחריפה עוד יותר את יכולתם של גידולים מסוימים להתקיים וזו אינה התשומה היחידה שמחירה מאמיר.

אי אפשר להטיל גזרות שהמתיישבים לא יכולים לעמוד בהם ואם חפצים אנו להוביל חשיבה מקצועית, שתתן מענה הן לשימורו של המרחב הכפרי כמוצר במחסור החשוב לאיכות החיים, לאיכות הסביבה, לתיירות ולאקולוגיה,  צריך גם להכיר בכך שהחברה כולה צריכה לשאת בנטל הזה. זה האיזון הראוי המוכר בעולם המודרני.      הפרדסים באזור השרון נעלמו ואינם ולא בגלל שאין מתיישבים חרוצים. 

מתבקשת קואליציה שבה שותפיה יבינו כי זו הדרך היחידה שבה כולם ירוויחו משימורו של המרחב הכפרי ופיתוחו.   בקואליציה הזו יש לכלול את נציגי הממשלה ובהם נציגי מנהל התכנון במשרד הפנים, את נציגי משרד החקלאות ופיתוח הכפר העוסקים במרחב הזה, את נציגי ארגוני הירוקים ואת נציגי ארגוני החקלאים. 

חשיבה זו צריכה להוביל לאמנה וחקיקה שתסייע לשימורו של המרחב הכפרי, תוך עידוד תחומי עיסוק ומגמות המשתלבות עם המרחב הכפרי, אך תוך מתן תמריצים משמעותיים לעידודה של החקלאות על מרכיביה ברחבי הארץ בכלל ובמרכז הארץ בפרט. 

הגיע הזמן להפסיק להתלונן ולעשות מעשה שיוביל לחשיבה משותפת שבה קודם כל תרוויח המדינה וירוויח המרחב הכפרי, אך ירוויחו בכבוד כל הדרים במרחב זה