הפצת שמועה יכולה להוות בסיס לתביעת לשון הרע

קהילות כפריות נתונות לא פעם לפרסום שמועות שיש בהם כדי להעמיד באור שלילי מי מחברי הקהילה והדבר יכול להיעשות ברשות החברתיות, בשיחות רחוב או בכל דרך אחרת כפי שמגדיר החוק. (להלן "החוק")

לאחרונה ביהמ"ש המשפט השלום בחיפה התייחס למשמעות הפצת שמועות והאם יש בהם כדי לפגוע במי שהשמועות עסקו בו. במקרה המדובר הופצו שמועות בין היתר על קשיים כלכליים שבה לכאורה נתונה חברה מסוימת.

התובעת, חברה העוסקת בשירותי שילוח בינלאומיים הגישה תביעה זו כנגד חברת צים ועובד החברה לפיצויים בגין הוצאת לשון רע עקב הכפשות שנעשו לכאורה על ידם ללקוחות התובעת בשני מועדים שונים.

חוק איסור לשון הרע מגדיר כי פרסום שיש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולעג יכול להיכנס בגדר החוק. החוק מוסיף וקובע כי גם ביזוי אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו אף הם עלולים ליצר עילה לתביעה בגין לשון הרע. כך גם הדבר אם פרסום מטרתו לבזות אדם בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.  גם פגיעה במשרתו של אדם, כולל משרה ציבורית עלולה להוביל לתביעה בגין פרסום לשון הרע

בכל הנוגע לתביעות לשון הרע, בתי המשפט פיתחו במהלך השנים אמות מידה אובייקטיביות וזאת בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת.  המשמעות היא שלא די בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט שעליו נכתבו או נאמרו הדברים, אלא האם הפרסום הפוגע ישפיע על עמדת הציבור וישנה אותה או במקרה הזה יביא לפגיעה כלכלית בחברה שלגביה ננקט פרסום פוגע.

ביהמ"ש מגיע למסקנה כי הפרסום פוגע במבחן אובייקטיבי והוא עלול לפגוע בחברה שמייחסים לה קשיים כלכליים והדבר גם פוגע בשמה הטוב ובאופן ישיר אף עלול לפגוע בעסקיה ולכן הפצת השמועה גורמת לפגיעה על פי הגדרת לשון הרע.

ביהמ"ש מנתח את ההגנות הניתנות למי שנתבע בתביעת לשון הרע ובהם סעיף 14 לחוק הקובע כי במשפטי פלילי או אזרחי בשל לשון הרע מוענקת הגנה למי שדבריו היו אמת ושהיה בפרסום גם עניין לציבור

הפסיקה קבעה כי הגנה זו כוללת שני מרכיבים מצטברים והם אמיתות הדברים והעניין הציבורי שיש לדברים שנאמרו ובלעדיהם לא תינתן הגנה זו. על המתגונן בטענת אמת דיברתי להוכיח את אמיתות דבריו ורק אם הוכיח דבריו יעבור מסוכה זו. במקרה הנדון ביהמ"ש מגיע למסקנה כי המתגונן לא עמד בנטל.   אמנם יש עניין לציבור לקבל מידע  על מצבן של חברות הנותנות שירותים אך על המידע להיות נכון ואמין.

הגנת תום הלב המופיעה בסעיף 15 לחוק היא טענת הגנה נוספת ובתביעות לשון הרע טענת תום הלב נבחנת לפי מידת אמונתו של המתגונן בנכונות הדברים שפרסם. יחד עם זאת אמונה בלבד לא עומדת בפני עצמה ונדרשת גם הוכחה כי נעשו פעולות לפני הפרסום של המפרסם לבדוק מראש את אמיתות דבריו ואם עשה זאת הרי שעמד באחד ממבחני תום הלב.  גם במקרה זה מגיע ביהמ"ש כי לא עומדת בפני המתגונן טענת תום הלב.

סעיף 7א לחוק קובע כי ביהמ"ש יכול להטיל פיצוי של עד 50,000 אלף ₪ ללא הוכחת נזק על מי שמביא לידי פרסום פוגע והחוק גם מאפשר לתבוע סכומים גבוהים יותר כאשר הנזק מוכח.

בקהילה כפרית, חשיבותו של השיח הקהילתי הוא מקור כוחה של קהילה. יש להתחשב בצרכי המיעוט אך גם להפנים את ההליך הדמוקרטי שבו לאחר דיון בסוגיה הדורשת קבלת החלטה, בסופו גם מתקבלת הכרעה של רוב.  לא כל אחד בנוי לחיות בקהילה כפרית שבה תהליכי קבלת ההחלטות נקבעים על ידי חבריה אך מי שבוחר לחיות בקהילה כזו יכול להיות מעורב ומשפיע ובלבד שהוא מקבל על עצמו את כללי השיח הללו.  

שיח קהילתי חשוב, וחופש הדיבור והשכנוע חשוב אף הוא, אך אמצעי השכנוע צריכים להתרכז בנושא הנדון ולא באנשים המציגים את דעתם.

ביהמ"ש כבר קבע בעבר כי חופש ביטוי אין משמעותו חופש שיסוי ולכן ראוי לנהל שיח קהילתי שאינו מעליב ופוגע אלא שיח שיש בו הקשבה, נכונות ורצון טוב ליצירת חוסן קהילתי וזאת מבלי להידרש חלילה לתביעת לשון הרע!.

·        

ת"א (חיפה) 23882-05-12 או.סי ליינס בע"מ נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ ועוד (8.6.15)

אני מאשים: המדינה הפרה את ההסכם הבלתי כתוב עם אזרחיה

אין זה סוד כי המדיניות השלטת ב- 15 שנים האחרונות היא של הפרטה. הפרטה אינה דבר רע כל עוד ההון אינו מתרכז בידי קומץ של אנשים וכל עוד השירותים החיוניים שהמדינה מחויבת להם מתוקף האמנה החברתית שבינה ובין האזרח, ניתנים. אלא שלצערנו המדינה התפרקה מאחריותה לאזרח. עדות לכך היא התרחבות הפערים בחברה הישראלית שמגבירים את השסעים.

מדינת ישראל שהייתה בעבר אות ומופת למדינות העולם בהיותה מדינת רווחה התבססה בשנים האחרונות בראש המדינות בעלות הפערים הגבוהים ביותר בין עשירים ועניים וזה לא מפתיע.
קחו למשל את יוקר המחיה. בעוד החקלאים לא מרוויחים יותר, אלא להפך, הצרכן הישראלי משלם יותר.

לצערנו, בניגוד להצהרות המפלגות גם בבחירות האחרונות לכנסת, נמשכת מדיניות ההפרטה של שירותי הליבה. כך למשל רק לאחרונה נודע על הפרטת חלק מהשירותים הווטרינריים על ידי העברתם לגורמים פרטיים. מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של חיסול מתמשך של השירות הציבורי.

שוו בנפשכם מצב שבו תחליט המדינה כי מעתה ואילך האזרחים יידרשו לשלם את מחירם האמיתי של עלות החינוך, הבריאות, השימוש בתחבורה ציבורית ועוד.

דרישה כזו של המדינה לשלם את העלות האמיתית של השימוש ברכבת למשל, הייתה הופכת את הרכבת למערכת לא רווחית שכן חלקם של האזרחים יעדיפו לנסוע ברכבם הפרטי ולחלק אחר לא יהיו המשאבים הכלכליים הדרושים לשימוש ברכבות.

למעשה בתחומי החינוך והבריאות ניתן לראות יותר מניצנים של הפרטה, קרי שהמדינה מתפרקת מאחריותה הישירה.

בנק ישראל פרסם בשנת 2012 מחקר לפיו בעוד רשויות חלשות מממנות תוספת של 0.7 שעות בשבוע מעבר למה שמתקצב משרד החינוך, הרי שרשויות עשירות מממנות תוספת של 2.4 שעות שבועיות נוספות.
הדבר אף מחמיר לאור העובדה שהורים בעלי יכולת משלמים מכיסם שיעורי תגבור לילדיהם, שיעורים הנמנעים מילדים של משפחות עם חיסרון כיס.

מערכות הבריאות בישראל הן מהטובות בעולם, אך המשפחות בעשירונים הגבוהים יכולות ליהנות מהם יותר עבור תושבי הפריפריה המצב עגום שבעתיים והדבר משפיע באופן ישיר על בריאות האזרחים ועל תוחלת החיים שלהם.

תוצאה זו של מניעת שוויון בהזדמנות מחמיר את הפערים בחברה הישראלית ומחזק את הימשכותו של מעגל שוטה שבו נגזר פעמים רבות על ילדים משכבות חלשות להישאר בשולי החברה גם בבגרותם.

המדינה הפריטה את עצמה לדעת על ידי הפרטת שירותי ליבה  כשכיום לא רק השכבות המוחלשות סובלות מכך אלא חלקים נרחבים ממעמד הביניים ובכך הפרה את חובתה לאזרחיה. בין השירותים המופרטים עובדים סוציאליים, מורים, פסיכולוגים, ועוד המועסקים באמצעות עמותות ותאגידים שמעסיקים "עובדי הקבלן" בתנאים לא ראויים ומורידים את איכות השירות הניתן לאזרח..

ברור שמשאביה של כל מדינה מוגבלים ולכן נדרשים סדרי עדיפויות אך יש תחומים כגון חינוך, רווחה ובריאות, שצריכים להיות חלק משירותי חובה של המדינה והם צריכים להיות תמיד בראש סדר העדיפויות.

בשנים האחרונות גבר השיח הציבורי בסוגיה זו לאור המדרון החלקלק שאליו הגיעו ממדי ההפרטה מחד ולאור העובדה שהמעסיק הגדול של עובדי קבלן היא המדינה.

הנזק הוא לא רק באיכות השירותים ולא רק בזכויות העובדים שכן קיים נזק מתמשך וישיר הנגרם לגופים המקצועיים שמתרחקים מהתמחות והתמקצעות ככל שהם מרחיקים מעצמם את האחריות הישירה למתן שירותים לאזרח.

זה עתה הסתיימה מערכת סוערת של בחירות שבה נתנו המפלגות השונות הבטחות רבות לאזרחים והשאלה האם זה "הכל דיבורים" או גם אפשר לחוש במעשים.
השאלה הגדולה שצריכים חברי הכנסת הנוכחית להשיב עליה היא האם תעמדו מנגד למול הקטסטרופה החברתית המערערת את האמנה החברתית בין המדינה לאזרחיה או שמא תובילו לשינוי המיוחל.

ביה"ד לענייני מים: משאב המים ואופן ניהולו הפך לאמצעי גביה לקופה הציבורית

בית המשפט המחוזי בחיפה דן לאחרונה בערר של גן החיות התנ"כי נגד שר החקלאות ומנהל רשות המים אשר  החליטו שלא להקצות לגן החיות מים המוגדרים ל"מטרת חקלאות", ובכך להביא לעלייה עצומה בהוצאות גן החיות על מים.

בית המשפט, ביושבו כבית הדין הארצי לערר על פי חוק המים, אמנם דחה את הערר, אך לא חסך את ביקורותו על מדיניות משק המים.

בית המשפט אף ממליץ כי ככל הנוגע להקצאה חקלאית לשנת 2014 מן הראוי שההחלטה בכל הנוגע לגן החיות התנ"כי תבחן שוב, בשים לב לפעילותה שהוכרה כשיקומית וזאת מאחר ותקנות המים לשנת 2013 מגדירות חקלאות לפי ההגדרה הבאה:

"ייצור צמחים וגידול בעלי חיים לצורך הפקת תוצרתם לשיווק, וכן שלבי הריבוי, אקלים, שתלנות, מרעה ומחקר ופיתוח של צמחים או בעלי חיים כאמור, לפי הענין: ואולם פעילות כאמור שמטרתה שיקומית לפי אישור של משרד הרווחה והשירותים החברתיים תיחשב חקלאית גם אם היא אינה לצורך הפקת תוצרת לשיווק".

בית המשפט אף מעיר בהערות הסיום כי "במסגרת דיונים שהובאו לפניו בעת האחרונה ניכרת מגמה לשים את הדגש בכל הנוגע למדיניות משק המים על היבטים כלכליים".

דבריו של בית המשפט מבטאים את תחושת הציבור בשנים האחרונות שהמים שאמורים להיות מצרך בסיסי, הפכו להיות אמצעי נוסף למיסוי עקיף על ציבור הצרכנים. דבריו אלו מצטרפים גם לרבים מאשי הרשויות המבקרים קשות את הקמתם של תאגידי המים והביוב שלא רק שלא הקטינו את מחירי המים לשתייה, אלא אף הביאו להאמרתם בעשרות אחוזים בשנים האחרונות.

לא זאת אף זאת, ביהמ"ש מוסיף וקובע כי "מעבר לפיקוח על משק המים, הפך משאב המים ואופן ניהולו לאמצעי לגביית כספים לקופה הציבורית" ומציין כי שימוש באמצעים כספיים לא משיג בהכרח את תועלת משק המים, אך ההכבדה הכלכלית לא משרתת בהכרח תועלות חברתיות.

אין זו פעם ראשונה שביה"ד לענייני מים מעיר הערות המשליכות על יוקר המחיה או המגורים.

כך לדוגמא בעח"ק 17610-06-13 ויתניה בע"מ נגד רשות המים אומר ביהמ"ש כי מטרת גבית היטל ההפקה הינה להגן על מאגרי המים "ולא להפוך את המים לאמצעי לגביית כספים, כאילו מדובר במנגנון מיסוי נוסף". באותו פסק דין ביהמ"ש מוסיף ואומר: "היטלי ההפקה והחיוב בעלות מים שנשאבו מייקר באופן משמעותי את עלות הבניה, לרבות הבניה למגורים, על כל המשתמע מכך"... "גם אם הדגש הוא על החוסן הכלכלי והעמקת הגביה בגין צריכת מים, אין להזניח את ההגנה על החוסן התרבותי, שבלעדיו לא יהיה בחוסן הכלכלי די לקיומה של חברה ראויה".

מדיניות זו של מחירי מים גבוהים היא תוצר של החלטה הקובע כי משק המים הוא משק סגור, החלטה שאין לה אח ורע בעולם המבין שמים הינו מצרך יסוד וכל זמן שמידניות זו לא תשתנה על ידי הממשלה , לא יהיה פתרון משמעותי.

דבריו של בית הדין לענייני מים בולטות במיוחד לאור העובדה שמרבית פסיקותיו אינן נוטות חסד עם עוררים שונים ובהם הרבה חקלאים, אך לעת עתה נראה כי דברים אלה נופלים על אוזניהם הערלות של פקידי רשות המים ופקידי האוצר.

רשות המים, למרות דבריו הנוקבים של ביה"ד לעניני מים, ממשיכה במדיניותה להיות זרועו הארוכה של האוצר, כאמצעי מיסוי נוסף, והדבר יבוא לידי סיום רק בחקיקה של הכנסת שתשנה את המדיניות של משק המים ותחזיר לוועדת הכספים את כוחה בסוגיה זו.

העוררים: גן החיות התנ"כי בירושלים (עח"ק 2359-04-13) נגד שר החקלאות ומנהל הרשות מים וביוב.

החינוך היא ההשקעה הכי משתלמת

לאחרונה התפרסם דו"ח החינוך השנתי של ארגון ה-oecd, דו"ח  המראה כי קצב גידול ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בישראל היה בין הנמוכים במדינות המפותחות בעשור האחרון.  מנתוני הדו"ח מתברר כי בתקופת המשבר הכלכלי באירופה, שיעור האבטלה של חסרי השכלה גבוהה, היה גבוה יותר וכך גם פער ההכנסה. כך מתברר כי יותר ממחצית הצמיחה בתמ"ג במדינות החברות ב-oecd קשורה ישירות לעליה ברמת ההכנסה בקרב בעלי השכלה גבוהה.   למרות המשבר הכלכלי באירופה, הדו"ח מציין כי מאז 2009 קיימת עליה של למעלה מ-15% בהשקעה הציבורית פר תלמיד במדינות החברות בארגון.  כך מתברר כי ההוצאה הציבורית לתלמיד בשנה  בישראל עומדת על כ-6,400 דולר בעוד ממוצע מדינות החברות בארגון עומד על  כ-9,250 דולר.  נתון מעניין מתייחס לאחוז השתתפות ההורים מתוך ההוצאה הציבורית ומראה שגם כאן המצב עגום והשתתפות ההורים גדולה באחוזים רבים לעומת ממוצע המדינות החברות בארגון. נתון נוסף שצריך להטריד מאוד הוא מספר הממוצע של ילדים בכתה בביה"ס היסודי.  בעוד על פי ממוצע החברות בארגון מספר הילדים בכתה עומד על 21.5, הרי שבישראל הוא עומד על 27.6.

נתונים אלו בהחלט מטרידים ומראים כי הממשל בישראל לא הפנים את חשיבות ההשקעה בחינוך החל מהגיל הרך ועד לתואר אקדמי.   הדו"ח גם מציין כי בישראל קיים הפער הגדול ביותר בין בתי ספר במבחני פיזה, מבחנים בין לאומיים, הבוחנים את רמת התלמידים בהשוואה למדינות אחרות.  משמעות הדבר כי שיוון הזדמנויות לא רק שאינו קיים בישראל,  אלא שעלול הדור הבא של תלמידים באזורים מוחלשים להיוותר בשוליים בשל אי השקעה ראויה בחינוך.   אין זה סוד כי ברשויות מקומיות ובהם מועצות אזוריות שמשקיעות משאבים מתקציבן, מעבר לתקציב המועבר ממשרד החינוך רואים תוצאות של הישגים בבחינות הבגרות שלעת עתה הן מפתח הכניסה ללימודים אקדמאיים.  מועצה אזורית מבוססת שיש לה אזורי מסחר ותעסוקה יכולה להרשות לעצמה להשקיע משאבים רבים בתחומי החינוך ובכך היא מאפשרת כיתות קטנות יותר, סייעות בכתות, ליווי אישי של תלמידים עם צרכים מיוחדים ועוד.   תוצאות ההישגים בבחינות הבגרות קשורה ישירות להשקעה של הורים במקומות מבוססים מעבר למה שמעניק ביה"ס או להשקעה של הרשות המקומית כתוספת לתקציב שמועבר על ידי משרד החינוך.

הדו"ח השנתי האחרון של ה-OECD  מטריד ביותר, ומשמעות הדבר שגם בתחום החינוך שבו ההשקעה לטווח ארוך היא המשתלמת ביותר, גם בתחום זה ישראל בפיגור ניכר לעומת חברותיה במערב.  נתונים אלה צריכים להדאיג כל  אזרח, שכן מחסור בהשקעה לא רק שיביא לקיפאון, אלא יביא להידרדרות.    מדובר בביטחון הלאומי של ישראל ולא פחות מכך.     מצב זה של השקעה נמוכה יוצר יתרון ברשויות עשירות או באוכלוסיות מבוססות המשקיעות בחינוך האפור.  

ההשקעה בחינוך היא ההשקעה עם התשואה הגבוהה ביותר לכלכלה, לחברה ולפרט וראוי שהמדינה תשקיע בתחום זה  יותר, הן בתחום התשתיות, הן בתחום שכר המורים כדי שיבואו ויישארו הטובים ביותר והן בתחום מיידי של מספר הילדים בכתה, דבר שיאפשר גישה אישית לצרכיו ולעולמו של כל תלמיד.

מצוקת האזרח למול הפרטת השירותים החברתיים

בשנים האחרונות אנו עדים להתנערות הולכת וגוברת של השלטון המרכזי ממשימות שהם ליבת אחריותו על רווחתו ובריאותו של האזרח.

הדברים באים לידי ביטוי בצמצום תקציבי פיתוח, הקפאה או קיצוץ של תקציבים המיועדים לשירותים אלמנטריים כמו חינוך, רווחה ועוד תוך יצירת סדרי עדיפויות מעוותים המבוססים על הצורך בשמירת הקואליציה.

רק אם נתייחס לממשלה המכהנת שבה יש 29 שרים ו-8 סגני שרים ועליהם נוסיף את בעלי התפקידים בלשכות, העוזרים, הנהגים, המזכירות, המשרדים וכל מה שנלווה אליהם נגלה אוזלת יד, זלזול בכספי ציבור וניצול ציני של הדמוקרטיה.

לסבר את עיני הקורא, הרי שבשוויץ הממשלה מונה 7 שרים וענייני המדינה שם מתנהלים בצורה מעוררת השראה.

לא זאת אף זאת, השלטון המרכזי מקדם בשנים האחרונות הפרטה של שירותים, שהם בליבת אחריותו לטיפול במצוקת הפרט, כמו הטיפול בקשיש, טיפול בילדים בסיכון.  הפרטה זו, משמעותה שיזמים פרטיים באמצעות תאגידים שונים נכנסים בנעליהם של פקידי הממשלה ומבצעים עבור משרדי הממשלה שזה תפקידם, את הטיפול בקשיש, בילדים בסיכון ותחומים אחרים תמורת הכנסה ראויה ליזמים.

הממשלה מפריטה, כי היא רוצה שירותים יעילים וזולים ואכן פעמים שירותים אלו הם יותר זולים, אך לא בהכרח יעילים. משמעות הדבר שאיכות השירות ורמתו פוגעים בצרכני השירות, שכאמור נזקקים להם במיוחד.

אף אחד מאתנו לא היה רוצה שהוריו, במידה ויזדקקו לשירות המיועד להם יקבלו דווקא בזקנתם שירות באיכות נמוכה, זאת למרות שהם שילמו שנים רבות את חובותיהם למדינה באמצעות תשלומי מיסים ותשלומי ביטוח לאומי.

כך הדבר בעניין ילדים במצוקה, ילדים בסיכון, נשים מוכות ואוכלוסיות נוספות אחרות שאיתרע  מזלם.  שירותי ליבה אלו של טיפול באוכלוסיות במצוקה, צריכים גם לקבל תקציבים ראויים וגם אסור היה להפריטם לגורמים פרטיים, בדיוק כמו שבג"ץ אסר על המדינה להפריט את שירות בתי הסוהר באמצעות הקמת בית סוהר פרטי.

יש אמרה שאומרת, ש"מה שלא רואים לא כואב", שכן אוכלוסייה במצוקה לא נמצאת במרכז השיח הציבורי היומיומי ובוודאי שאינה מקבלת הגנה תקשורתית ראויה, הגנה שתבטיח כי המופקדים על השירותים הללו לא יעזו לפגוע עוד יותר במצוקתם של אלו שכבר ממליא קיימת.   

יש להבטיח בחקיקה כי שירותים מסוימים לעולם לא יופרטו וכן להבטיח כי לאוכלוסיות חלשות ובהם ילדים במצוקה, נשים מוכות, אזרחים וותיקים , משפחות חד הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים יקבלו את המיטב, כדי להעניק להם שוויון הזדמנויות בחברה.

במדינות רבות באירופה, כמפריטים שירותים, זה לא כדי להפכם לזולים, אלא כדי להעניק שירותים יעילים ואיכותיים ועל כך יש פיקוח ובקרה.

מדיניות בה הממשלה מבקשת להפריט את עצמה לדעת חייבת להיפסק, שכן זו משימה חברתית חשובה של החברה האזרחית. ערבות הדדית ומעורבות היא לא מכבסת מילים, אלא בסיס לחוסנה של חברה הדואגת גם לחלשים שבה.

תיקון לפקודת היערות, החוק שבא לברך ויצא מקלל

אחד ממטרות "פקודת היערות", חוק מתקופת המנדט, הוא להגן על עצים, זאת לאחר שנכרתו ונפגעו עצים רבים ובהם עצים עתיקים.   עד שנת מאי 2008, הייתה רשימה של כ-60 עצים מוגנים, וכדי לעקרם או להעתיקם בשל קיומה של תוכנית נדרש אישור של "פקיד היערות".  בחודש נובמבר 2008 נכנס לתוקף תיקון 89 לחוק התכנון והבנייה, תיקון שיזם ח"כ אופיר פינס-פז האוסר כריתת עצים בוגרים שהגדרתם על פי החוק שתוקן, עץ שגובהו 2 מטר וקוטר גזעו 10 ס"מ. מדובר בתיקון הקובע כי לא יאשר מוסד תכנון תוכנית בניה, אלא לאחר שבחן את הצורך בשמירה על העצים במסגרת מכלול שיקולים תכנונים ולאחר שמוסד התכנון התייעץ עם פקיד היערות.

תיקון 89 לחוק התכנון והבנייה, הפך למעשה את כל העצים למוגנים ומחייבים אישור כריתה וכריתת עץ ללא אישור הינה עבירה פלילית, גם אם העץ גדל בחצר בית פרטי כחלק מעצי הנוי, לאחר שנשתל והגיע לגודל שבו חלה עליו "פקודת היערות". מרגע זה הוא הופך העץ למוגן ולא ניתן לכרות או להעתיק אותו ללא רישיון.  כאשר עולה צורך מסיבה כלשהי צורך בכריתה, יש חובה להגיש בקשה לכריתה.

במאי 2012 אושר תיקון 5 לפקודת היערות, תיקון ההופך את כל העצים הבוגרים למוגנים וזאת בהתאם לתיקון 89 לחוק התכנון והבנייה וכן נקבעו תקנות לביצוע החוק.

בתת סעיפי 15 א לתיקון חמש לפקודת היערות נקבע:

(א)     "לא ייתן פקיד היערות רישיון לכרות אילן מוגן או עץ בוגר, כאמור בסעיף 15(א), אלא לאחר שנוכח, כי על אף מצבו, גילו, נדירותו, מידותיו, מיקומו וערכו הנופי, הסביבתי, האקולוגי וההיסטורי של האילן המוגן או העץ הבוגר שלגביו מתבקש הרישיון כאמור, לא ניתן להותירו במקומו או להעתיקו כאמור בסעיף קטן (ג)."

(ב)     "ברישיון כאמור בסעיף קטן (א), יקבע פקיד היערות בתנאי הרישיון כי על בעל הרישיון לנטוע, במקום ובמועד שעליהם יורה, עץ או עצים אחרים במקום העץ הבוגר או האילן המוגן שייכרת, שערכם שווה לערך העץ הבוגר או האילן המוגן כאמור, כפי שחושב לפי סעיף קטן (ה)(1) (בסעיף זה – נטיעה חלופית); סבר פקיד היערות כי בשל תנאים סביבתיים או נסיבות מיוחדות לא ניתן לבצע נטיעה חלופית, יקבע בתנאי הרישיון כי על בעל הרישיון לשלם היטל כספי בשיעור ובאופן כפי שנקבע לפי הסעיף הקטן האמור; לעניין קביעת מועד הנטיעה יביא בחשבון פקיד היערות, אם ביקש זאת מבקש הרישיון, את מועדה של שנת שמיטה."

(ג)      "לא ייתן פקיד היערות רישיון להעתיק אילן מוגן או עץ בוגר, כאמור בסעיף 15(א), אלא לאחר שנוכח, כי על אף מצבו, גילו, נדירותו, מידותיו, מיקומו וערכו הנופי, הסביבתי, האקולוגי וההיסטורי של האילן המוגן או העץ הבוגר שלגביו מתבקש הרישיון כאמור, לא ניתן להותירו במקומו; ברישיון כאמור יקבע פקיד היערות תנאים להעתקה, לפי סעיף קטן (ה)(2)".

משמעות הדבר שמעתה ואילך כל עקירה של עץ בשטח פרטי פתוח, בשטח ציבורי פתוח בשטחים פתוחים וגם בחצר הבית הפרטי, מנסיבות שונות מחייבת הקצאת משאבים רבים לקבלת אישור להעתקה או עקירה. 

החוק, שמטרתו בבסיסה הייתה טובה, מטילה על הציבור גזירה שהוא אינו יכול לעמוד בו וקיומו של החוק הביא בחודשים האחרונים לעצירה גורפת של אזרחים בודדים ויזמים  מלנטוע עצים חדשים, תוצאה שיוזמי החוק ומקדמיו לא התכוונו אליה.

הגנה על עצים נדירים, היסטוריים וכאלו הזקוקים להגנה מצדיקים את הנאמר בחוק, אך הגנה גורפת על כל העצים הבוגרים שחלקם אף גורמים נזק, צורכים מים, צמחו פרא ואשר הצורך בעקירתם מטילים הוצאות כספיות גבוהות על מי שנטע אותם בחצר ביתו והליך בירוקראטי מעיק, לא רק שלא מקדמת את הרעיון, אלא פוגעת בו לטווח ארוך וטוב יעשה אם החוק יתוקן במהרה, כי הנזק בקיומו החל לחלחל, וכמו שנאמר סוף מעשה במחשבה תחילה.

תאוות הפרסום של מבקר המדינה היוצא

עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופכת כל בעל סמרטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבות כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.

ראשי ממשלות ישראל בעבר ובהם בן גוריון, גולדה מאיר או אשכול , לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח שהיו נבחרים שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם  לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי, או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהם גם רואים וגם שומעים את המועמד ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.

פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם ל"תת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו  הפרסומות שבאמצעותם מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.

כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד  או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.

מאידך, ניצול המדיה הופכת כל אחד מאיתנו, לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, בלוגים, טוקבקים ואתרים אחרים על מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.

בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במסורה במעמדם, על מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם ובהם ביהמ"ש, הפרקליטות ,מבקר המדינה ועוד שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.

אין זה סוד שמבקר המדינה המסיים, כבוד השופט בדימוס לינדנשטראוס נדבק במחלת ה"פרסום מניה"  מחלה, שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי  בעניינים  שעדיף לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת.  זו בדיוק הדוגמא הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר".   תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות.

אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת טווח ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד תיעשה על פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות, ולעשות יחסי ציבור למעשיו.

העידן המודרני הביא עימו יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת  גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הופכות וה"מאבק" של מבקר המדינה עם היוהמ"ש רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.

נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד שלה הוא ראוי.

המדינה אינה מעודדת מעבר לאנרגיה מתחדשת

העולם הנאור עובר לשימוש באנרגיות מתחדשות, אנרגיות שמקורן בתהליכי טבע מתחדשים כמו האנרגיה הסולארית, אנרגיית הרוח ועוד. מדובר על מעבר  מושכל לאנרגיה זמינה, אשר בשונה ממקורות האנרגיה המסורתיים כמו נפט, פחם וגז טבעי אשר לא רק שמוגבלים בכמותם , אלא גם מהווים גורם מזהם בשימוש בהם.  ישראל, כידוע, נכון להיום תלויה לחלוטין במקורות האנרגיה שלה.

לכאורה, מדובר על הליך טבעי ראוי שיש לעודדו ולפעול ליישומו  באמצעות עידוד, תמיכה, הקלות וסיוע.   מדינות נאורות מתמרצות הליך זה על ידי זיכוי במס, תמיכה במחיר, עידוד רכישת חשמל ירוק, מיתוג ואמצעים נוספים להחדרת השימוש באנרגיה מתחדשת.

יתרה מכך, פטנטים מרכזיים לאנרגיות מתחדשות  וטכנולוגיות מתקדמות בתחום זה הומצאו על ידי חוקרים ויזמים בישראל.

באתר המשרד להגנת הסביבה אף נאמר כי :

·       ישראל נמצאת בין המובילות בעולם בפיתוח טכנולוגי למטרות ניצול אנרגיה סולרית.

·       בישראל קיים ידע רב ופוטנציאל גבוה לניצול אנרגיה מתחדשת.

·       בישראל ישנם תנאים אקלימיים מתאימים לפיתוח רחב של אנרגיה ירוקה.

·       עלות ההפקה נמצאת בירידה ואף צפויה לרדת בהתמדה עם כל פיתוח טכנולוגי.

·       הקטנת התלות של מערכת הביטחון והמשק באוצרות טבע שמקורם במדינות זרות.

החלטה מס' 4450  של ממשלת ישראל קבעה כי עד שנת 2020 10% מיצור האנרגיה בישראל יופק באמצעות אנרגיה מתחדשת.

באתר משרד האנרגיה אף נאמר כי:

·       יצירת ודאות בתחום האנרגיה המתחדשת, תוך הבהרת יעדי ייצור החשמל עד שנת 2020

·       עידוד הקמת מתקני ייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת במדינת ישראל בכלל ובאזורי הפריפריה בפרט

·       עידוד המחקר, הפיתוח ותעשיית האנרגיה המתחדשת בישראל

·       הגדלת הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל

·       עידוד ייצור חשמל באמצעות טכנולוגיות ידידותיות לסביבה

·       הגדלת ייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת תוך צמצום הנטל התעריפי לצרכנים.

יתרה מכך, אם נחבר את הפוטנציאל הגלום בישראל לפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשת ונוסיף על כך את העובדה שישראל נחשבת כמובילה בתחום הטכנולוגי כל תרחיש הגיוני שמחבר בין השניים היה מוביל לתוצאה מדהימה  הן בתחום הכלכלי, הן בתחום הביטחוני ובוודאי שבתחום הסביבתי.

למרות זאת השימוש באנרגיה מתחדשת בישראל  עדיין מזערי ביחס לפוטנציאל הגלום במדינה והשאלה מדוע?

דוגמא מוחשית למצב העגום, היא החלטת מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") שהתקבלה ב-30.1.2012 ואשר באה להסדיר את הקמתם של מיזמים סולאריים, שכאמור יש חשיבות רבה להקמתם.

ממשלת ישראל בהחלטה 1060 מיום 13.12.09 קבעה מפת אזורי עדיפות, תוך מתן העדפה משמעותית לכל הגרים בפריפריה. מדיניות זו אומצה על ידי מועצת מקרקעי ישראל בהחלטה 1228 מיום 30.5.11 שעוסקת במדיניות אחידה למתן הנחות.

המועצה, אומנם אישרה אחרי חודשים רבים של עיכוב הצעה שמטרתה לעדכן  את ההסדרים שנקבעו למיזמים סולאריים במשבצות של ישובים חקלאיים, אך קבעה בניגוד להחלטת הממשלה על אזורי עדיפות ובניגוד למדיניות האחידה התומכת באזורי עדיפות כי לא תינתן הנחת אזור בגין הקמתם בתחומי המשבצת החקלאית, לרבות הנחות המוקנות לישובי קו העימות.

מדובר בהחלטה אומללה הפוגעת בפיתוח מיזמים סולאריים ופועלת בניגוד להחלטות הממשלה שקבעו מתן הנחות באזורים פריפריאליים.

זו רק דוגמא אחת, ולא יחידה מדוע ב"זכות" הרגולטורים מתעכב פיתוח כלכלי, והמדינה ממשיכה להיות תלויה בדלק מזהם שמרביתו המכריע מיובא  מהחוץ.

בעוד נשמעים בתקשורת רעיונות על "מס לשימוש יתר" בצריכת החשמל בשל התשתית שאינה מסוגלת לספק את התצרוכת בימי שיא, הרי שמצד שני במקום לעודד הקמה מושכלת של מיזמים סולאריים, מקבלים הרגולטורים, כל אחד בתחומו החלטות שמביאות לעיכוב ועצירה במקום עידוד.

אם הסיפור הזה לא ממחיש את האמרה על "יד ימין לא יודעת מיד שמאל" , אז מה כן?

תרבות גלגול העיניים או שמא תופעת העדר

פרשת הדרת הנשים שהגיעה לתקשורת ולציבור כולו אינה תופעה חדשה ולולא החליטו עיתונאים מסוימים להביאה לסלון ביתו של האזרח, מן הסתם תופעה זו הייתה ממשיכה להתקיים ולהתרחב אף בעתיד. תופעה דומה, בעניין שירת נשים אף היא עולה מעת לעת לכותרות, אך גם היא אינה זוכה למענה אמיתי.

מה קרה לתופעות אלו שלמרבה הצער אינן חדשות, ושעד לפני מס' ימים אף אחד לא התייחס אליהן ברצינות הראויה ופתאום מזעזעות את הציבור בכלל ואת ארגוני הנשים בפרט? מה קרה שמערכת החוק נזכרה עתה כי הדרת נשים הינה עבירה שאין לה מקום בחברה הישראלית?

אירועים ומעשים לא מעטים מתרחשים בחברה הישראלית, אירועים הראויים להוקעה, גינוי והכחדה, אך הם מתרחשים זה שנים והחברה ברובה ככולה, לא רואה אותם או שמא מתעלמת מקיומם.

עשרות אלפי ילדים רעבים ללחם, אך הם לא הילדים שלנו ואלו מאיתנו שירחיקו לכת, אולי יתרמו לעמותה המסייעת להאכיל רעבים, אך בדרך בכלל, במעשה זה אנו מרגיעים את מצפוננו ונבלעים לחיים האינטנסיביים שמרביתנו מצויים בהם.

המדינה בתהליך ארוך, רחוק מהציבור מפריטה את עצמה לדעת וכך הופרטו הטיפול בקשישים ובילדים במצוקה כדוגמא,  אך הם לא בני משפחתנו!. ההפרטה יחידה שמניעתה נגרמה עקב הליכים משפטיים, היא הפרטת הטיפול באסיר וזאת דוגמא להתארגנות אזרחית שמגיעה להישגים.

רמת הלימודים בבתי הספר בארץ מדשדשת, לפי מבחנים בין לאומיים, אך כל אחד ואחד מאיתנו כהורה, דואג לילדיו בחינוך אפור להשלמת הפער , תופעה שמנציחה את הפער בין האוכלוסייה החזקה, או זו המסוגלת לממן חינוך אפור לזו שאינה מסוגלת.

עשרות אלפי ילדים אינם לומדים את לימודי הליבה, בחסות המדינה, מתוך ידיעה כי חסך זה יגרום נזק גם לאותם תלמידים, אך לא פחות לחברה ולכלכלה בישראל. שורשיה במחיר פוליטי להבטחת קואליציה שהלכה והתרחבה למימדים המאיימים על פניה של החברה הישראלית.

הפריפריה, למרות הצהרות של ממשלות מכל הגוונים מוזנחת ואינה זוכה לטיפול עמוק , ארוך טווח ומשמעותי.  מעת לעת, בטיפול נקודתי כזה או אחר ניתנת זריקת עידוד, אך זו אינה מונעת את ההגירה מהפריפריה למרכז. החיים בפריפריה ובהם קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח יקרים יותר למי שחי בהם. עלות צריכת שירותים שונים יקרה בפריפריה יותר שכן שירותים רבים ובהם שירותים רפואיים מסוימים מחייבים נסיעה למקומות רחוקים וגם המתנה ארוכה יותר בד"כ.

אפשר לתאר תופעות נוספות כמו תופעת התספורת שמציעים טייקונים מסוימים, הפער הגדל בין האלפיון העליון והאלפיון התחתון, התופעה הבזויה של עובדי הקבלן ועוד תופעות שאין מקומם בחברה בריאה מתוקנת ואחראית המחויבת לאחריות מוסרית וערכית לגוון חבריה.

ביום שבו הסכמנו לתופעת עובדי הקבלן כדוגמא ולהפרטת משימות ליבה שעל הממשלה כאורגן המטפל בהם באחריות ובמסירות ובאופן ישיר, החלה הגלישה במדרון החלקלק, מדרון שאת ראשיתו ראינו אך לא את סופו.

תרבות גלגול העיניים לא תיעצר במקום שאנו לא רואים לכאורה ואינו נוגע לנו לעת עתה, תרבות גלגול העיניים לא תיפסק אם אנו כחברה אזרחית לא נפעל להכחידה מתוך הבנה כי אחריות חברתית ומעורבות קהילתית מחייבת אמירה, כתיבה, הצבעה והוקעה ובלעדיה תחלואי החברה לא יעצרו במקום שאנחנו לכאורה לא רואים ולא שומעים.

הפקידים באמצעות תקשורת מאיימת מבטיחים לנו שנה קשה, עילה המחייבת לטעמם העמקת גזירות ולא צמצום פערים.

האם הרוב הדומם בחברה האזרחית ימשיך לגלגל עיניים, ולהביט לצדדים או שיאמר עד כאן ולא יותר!.

דמותה ועתידה של המדינה והחברה הישראלית תלויים בכל אחד ואחד מאיתנו, האם נהיה שותפים לשינוי, או נמשיך לגלגל עיניים!.