למלפפון אין עוד לאן להתכופף- רמת התמיכה בחקלאות ישראל ירדה בעשרים השנים האחרונות

תשמעו דבר הזוי: חקלאים משמידים עשרות טונות של מלפפונים, גורמים לעליית מחירים ובסוף מקיימים הפגנה בה מחלקים מלפפונים בחינם.

לא, זה לא קרה בחלם אלא כאן. זו דרכם של החקלאים למחות נגד מדיניות הממשלה לאפשר יבוא לא מבוקר של ירקות ללא מכס ולהצביע על פערי התיווך שגורמים למחירים הגבוהים.

על פניו יגיד האזרח ההדיוט לעצמו, 'מה אכפת לי, העיקר שנקנה ירקות בזול', אלא שלצערנו הציבור לא מבין שהפגיעה בחקלאות היא פגיעה ישירה בכולנו.

רק בישראל חקלאים עובדים בחינם/ לחינם וההפסד לחברה ולמשק הישראלי מתקיים במובנים שונים ומגוונים.

על פי דו"ח ה-OECD  לשנת 2015 רמת התמיכות לחקלאות בישראל בשנים האחרונות ירדה והיא נובעת בין היתר מרפורמות במדיניות המקומית והגנות מכסיות נמוכות כתוצאה מהסכמי סחר בין מדינות.

בעוד הממוצע של התמיכות באיחוד הארופי עמד ב- 2015 על 0.8%, הרי שישראל ניצבת במקום השלישי מלמטה עם 0.3%. התמיכות הישירות של הממשלות השונות מסייעות לחקלאים באירופה לא רק לשמור על יציבות, אלא להיות תחרותיים ולתרום משמעותית לשוק העבודה.

אכן, החקלאות היא תחום עיסוק עם סיכונים גבוהים ועם תנודות גבוהות.

חקלאי היה מעדיף רווחית מתונה ארוכת טווח, מאשר אי וודאות שקיימת זה שנים בישראל.

אי הוודאות בחקלאות תלויה בגורמים שונים ובהם פגעי מזג אויר, עודפי יצור, קריסת שערי מטבע, מחלות ועוד.

כבר עתה ידוע כי לא בכל ענף התמיכה הישירה היא הפתרון היחיד או הבלעדי.

החקלאות בישראל לא זקוקה לנדבה. דו"ח ה- OECD מציין את היתרונות הטכנולוגים הייחודים בחקלאות הישראלית שבאים לידי ביטוי בתחומי ההשקיה, משק החלב ועוד ושהופכים אותו למודל למדינות רבות ובעיקר מדינות צחיחות. החקלאים עובדים קשה ונחשבים לחקלאים מובילים בעולם אבל כדי שהחקלאות בישראל תשרוד בעתיד, אנו זקוקים לתכנית ארוכת טווח שתהיה מותאמת לכל ענף וענף, תכנית שתייצר מנגנון שבו חקלאי יוכל לגדל בביטחון את התוצרת האיכותית, אך בבד תבטיח שהוא יהנה מהבטחת מחיר,  זאת באמצעות ביטוח או כל דרך אחרת שבה הוא יוכל להתפרנס בכבוד מעמל כפיו.

אין זה סוד שהתוצרת החקלאית סובלת מפערי תיווך, מעלויות מים גבוהות ומהוצאות המחוייבות על פי דרישה של רגולטורים שונים.

התמודדות אמיתית ורצינית מחייבת מתן מענה לפערי התווך באמצעות עידוד התארגנויות קואופרטיבית לשיווק תוצרת במיסוי, בחקיקה והגברת האכיפה על מי שמנהל בצורה צינית וחזירית את פערי התיווך, הורדת מחיר המים וסיוע משמעותי הן במחקר והן בכיסוי ביטוח.       
כל פעולה שתחזק את החקלאות והחקלאי, תחזק גם את השרות והמחיר לאזרח בישראל שכן כיום אנו עדים לתוצאה שבה מצבו של החקלאי רע למרות איכות התוצרת וזמינותה, אך גם האזרח מפסיד בשל מחירים גבוהים ש"קוצרים" המתווכים ורשתות השיווק בדרך.

מנגד ניצב החקלאי חסר אונים ונאנק מנטל הרולטורים מצד אחד ורמיסת המשווקים ורשתות השיווק מצד שני

ביטחון מזון והבטחתו מחייב התייחסות רצינית למזון הטרי והבריא שחקלאי ישראל  מייצרים ולפני ההתיחסות לכל ענף יש לפעול קודם לצימצום של הסוגיות הרוחבית ובהן מחיר המים, פערי התיווך, והמיסוי היחודי שמוטל על החקלאים.

המגזר החקלאי בישראל מהווה 1.4% מהתמ"ג ו- 1.2% משוק העבודה, הפירות והירקות על פי הדו"ח הם מוצרי היצוא העיקריים בעוד דגנים, זרעים להפקת שמן, בשר בקר וסוכר הם מוצרי החקלאות והמזון המיובאים.

שמירת החקלאות והחקלאים במשק המשפחתי הוא צורך לאומי

המשבר הקשה שעוברת החקלאות הישראלית בכלל והמשק המשפחתי בפרט מוציא מידי שנה עשרות חקלאים ממעגל העיסוק בחקלאות. בעוד בעולם המערבי רואים גידול ביחידות היצור תוך שימור המודל של המשק המשפחתי, בארץ חקלאים פושטים רגל. לשם ההמחשה, באירופה מקדישים לתכנית החומש לתמיכה בחקלאות 350 מיליארד אירו בין 2014-2019, בארץ כלום.

נדמה שהממשלות בעשורים האחרונים רואות בחקלאות נטל ולא נכס ונקטו בצעדים שונים שהביאו לירידה משמעותית במספר החקלאים כמו מיסוי עובדים זרים, מחירי מים גבוהים ועוד.

הדחיפה הבלתי רציונלית של האוצר להתייעלות הביאה לפיתוח יחידות יצור גדולות שבינן ובין המשק המשפחתי אין קשר והנזק בענף הרפת כדוגמא למגמה זו כבר נותן אותותיו, כשאילץ מאות רפתנים בעיקר מהפריפריה להיפלט מהענף.

פערי התיווך והשתלטות בעלי הון בענפים מסוימים תוך דחיקת רגלי החקלאים או אילוצם להיכנס לתוואי שאינם חפצים מהיעדר אלטרנטיבה או מאי יכולת להתארגן מביא לתופעה מדאיגה של חוסר כדאיות ביצור מזון ואת המחיר נשלם כולנו האזרחים בפערי התיווך שאת אותותיהם כבר חשים במרכולים.

החקלאות מייצרת ערכים רבים והיא לא עוד מקור פרנסה רגיל והתפיסה קצרת הטווח וחסרת האחריות של שורת הרווח שמקורה בפקידי האוצר לא רק שהיא מעוותת אלא מביאה לנזק בלתי הפיך שניצניו כבר כאן.

כולנו כאזרחים רוצים מזון איכותי, בריא וטרי ובמחיר הוגן והספקתו חייבת להתבסס על תשתית חקלאית ישראלית.  המחיר לצרכן הוא רק רכיב אחד, אך הוא אינו חזות הכל ותפקיד המדינה להבטיח לא רק שתהיה תוצרת טרייה ובמחיר הוגן לצרכן אלא שמנגד התמורה לחקלאי תהיה מכבדת ושלא יהיה נתון בידיהם של מתווכים שרומסים את פרנסתו וכבודו מחד ונוהגים בחזירות מופגנת כלפי האזרח.

חקלאות ישראלית זה לא רק מזון שכן יש לה ערכים ותרומות שהם מעבר ליצור החקלאי עצמו ובהם ערכים סביבתיים, תיירותיים, ערכי מורשת, תפיסת שטחים, פיזור אוכלוסין, שמירה על קרקעות הלאום וביטחון אך בראש ובראשונה הבטחת קיומה והסדרת פעילותו של המרחב הכפרי היא פעולה של צדק חברתי אמיתי לטובת כלל ישראל.

ערכים אלה שהם בנוסף למזון טרי, בריא ומשובח, מושגים בפועל על ידי פעילות חקלאית אינטנסיבית של חקלאים מהמתקדמים בעולם המייצרים בתנאים בלתי אפשריים של תשומות יקרות ובהם מחירי מים מאמירים, מיסים המושתים באופן ייחודי רק על החקלאים ועוד תוצרת חקלאית מדהימה ומבטיחים את ביטחון המזון של ישראל.

בעוד חקלאים בעולם המודרני זוכים להערכה על ידי ממשלותיהם המסייעים להם בתמיכות ישירות, בשיפור מגוון מקורות הפרנסה, בהתמודדות עם פערי התיווך, בתמיכה בהשקעות הרי שבישראל היחס הוא הפוך ומעמיד את החקלאות הישראלית והחקלאים במצב של סכנה אמיתית. באירופה מעודדים משקים משפחתיים וחקלאות זעירה מתוך ראיה כלכלית וחברתית רחבה. תמרוץ החקלאים גורם לצמיחה ומשפיע על מגוון תחומי חיים לרבות תיירות, שמירת הקרקע מפני פולשים וכויוב'. באירופה משקיעים מיליארדים במשק המשפחתי כי ההשקעה מניבה פי כמה וכמה. כך למשל משקים משפחתיים כבר לא מגדלים רק תוצרת אלא משתלבים במפעל התיירות, בפרויקטים סביבתיים ובשמירה על איכותה הסביבה. 

משבר הקורונה הביא לקדמת הבמה את הצורך להבטיח ביטחון מזון בכל מדינה שחושבת על אזרחיה בעתות חירום וביטחון מזון שכזה חייב להבטיח קיומם של חקלאות ישראלית בכלל ואת המשפט המשפחתי בפרט.
הגיעה העת שממשלת ישראל תפנים את מה שבמערב הבינו מזמן. המשק המשפחתי הוא אחד הבסיסים ליציבותה של הכלכלה המודרנית ותיישר קו עם המערב ותכין תכנית ארוכת טווח שתרתום את ההתיישבות מחדש לצרכים הלאומיים עימם מתמודדת הממשלה - בטחון המזון, יוקר המחיה, עידוד תיירות ושמירה על איכות הסביבה. התועלת שתצמח למדינה תהיה גדולה פי עשרות מונים מהכספים שמפיקה המדינה כיום מגזרות המיסים על החקלאים ומחסכון בנטל הפיכתם של מאות רבות של חקלאים למקרי סעד הסמוכים על טובת המדינה.

צריך להסתכל על החקלאים כעסקים קטנים שבכל מקום מייצבים את הכלכלה ואם נביט על חקלאי כעסק קטן נבין שמרבית החקלאים פזורים בפריפריה, יושבים על אדמתם באזורים רחוקים ומסייעים בכך לפיזור אוכלוסייה ובפיתוח מקורות תעסוקה.

הבטחת המשק המשפחתי בחקלאות הישראלית תלויה בכמה גורמים ובהם:

א.              מעבר לתמיכה ישירה מהנוהג הקיים כיום של תמיכות עקיפות (שממילא הן מצומצמות)- זו התפיסה המודרנית שנקראת "תמיכה ירוקה" ואינה קשורה למה שהחקלאי מגדל. בנוסף על התמיכה הישירה באירופה נהוגות תמיכות ייעודיות כמו תמיכה בגידולים שמחזקים את איכות הסביבה ומוצע לאמץ זאת גם בארץ.

ב.              עובדים זרים-  ההחלטה על ביטול היטל מס המעסיקים מינואר 2016(להלן מס גולגולת) שהוטל רק על חקלאים מבורכת אבל אין בה די ויש להחזיר את נקודות הזיכוי, להכיר בהוצאות הישירות על עובדים בחקלאות

ג.               הורדת תעריפי המים לחקלאות- היום מחירי המים לא מסוגלים לקיים את רוב הגידולים החקלאיים ויש להתאים את מחיר המים בהתאם.

ד.              טיפול מערכתי אמיתי בפערי התיווך שכולל הקמת שוק סיטונאי שלא יהיה בשליטה של רשתות השיווק.

ה.             עידוד התארגנויות במס ובחקיקה של חקלאים לשיווק תוצרת ישירה לאזרחים.

ו.                חיזוק העיסוקים במרחב הכפרי שהפך להיות  מרחב "רב תפקודי", על מנת שבעת משבר יהיו לחקלאי מקורות פרנסה נוספים כמו תיירות חקלאית ו/או כפרית, תעסוקה. יש לכך משמעויות רבות ובהן משמעות ביטחונית, תיירותית/ כלכלית והן של שמירה על שטחים.

ז.               סיוע בהתמודדות עם החרם על התוצרת החקלאית הישראלית ומתן שיפוי לחקלאים.

ח.             סיוע משמעותי במחקר ופיתוח בהגדלה משמעותית של תקציבים.

ט.             הגדלת הסיוע במימון ביטוחים (קרן נזקי טבע) לגידולים חקלאים מן החי ומן הצומח בעת פגעי טבע. היום המדינה משתתפת ב- 35% (ולעיתים אף פחות) ובעולם המודרני זה מגיע גם ל-80%, וכיסוי ביטוחי זה מסייע לחקלאים בעת משבר.

י.                הכנת תכנית לשילוב דור ההמשך לחקלאות (כרגע המצב קשה כי הבנים לא רוצים להכנס לעבוד עם ההורים). עידוד כניסה והשתלבות של חקלאים צעירים (זה קיים באירופה).

יא.           קביעת גודל מחייב לפרנסה, כך שחקלאי לא צריך לגדול עד אין קץ כדי להישאר חקלאי במשק המשפחתי- משמעות הדבר גם פרנסה מיחידה כזו. לשמור על המשק המשפחתי.

יב.            יצירת מנגנון קבוע וברור שמתמודד עם סוגיות ביצוא: ירידת ערך מטבעות, הצפת סחורה בחו"ל ומתן פתרונות כלכליים. המטבע הרוסי התמוטט לא היה לאן לייצא פלפלים וכך נשברו המגדלים בערבה.

ביה"ד לענייני מים: משאב המים ואופן ניהולו הפך לאמצעי גביה לקופה הציבורית

בית המשפט המחוזי בחיפה דן לאחרונה בערר של גן החיות התנ"כי נגד שר החקלאות ומנהל רשות המים אשר  החליטו שלא להקצות לגן החיות מים המוגדרים ל"מטרת חקלאות", ובכך להביא לעלייה עצומה בהוצאות גן החיות על מים.

בית המשפט, ביושבו כבית הדין הארצי לערר על פי חוק המים, אמנם דחה את הערר, אך לא חסך את ביקורותו על מדיניות משק המים.

בית המשפט אף ממליץ כי ככל הנוגע להקצאה חקלאית לשנת 2014 מן הראוי שההחלטה בכל הנוגע לגן החיות התנ"כי תבחן שוב, בשים לב לפעילותה שהוכרה כשיקומית וזאת מאחר ותקנות המים לשנת 2013 מגדירות חקלאות לפי ההגדרה הבאה:

"ייצור צמחים וגידול בעלי חיים לצורך הפקת תוצרתם לשיווק, וכן שלבי הריבוי, אקלים, שתלנות, מרעה ומחקר ופיתוח של צמחים או בעלי חיים כאמור, לפי הענין: ואולם פעילות כאמור שמטרתה שיקומית לפי אישור של משרד הרווחה והשירותים החברתיים תיחשב חקלאית גם אם היא אינה לצורך הפקת תוצרת לשיווק".

בית המשפט אף מעיר בהערות הסיום כי "במסגרת דיונים שהובאו לפניו בעת האחרונה ניכרת מגמה לשים את הדגש בכל הנוגע למדיניות משק המים על היבטים כלכליים".

דבריו של בית המשפט מבטאים את תחושת הציבור בשנים האחרונות שהמים שאמורים להיות מצרך בסיסי, הפכו להיות אמצעי נוסף למיסוי עקיף על ציבור הצרכנים. דבריו אלו מצטרפים גם לרבים מאשי הרשויות המבקרים קשות את הקמתם של תאגידי המים והביוב שלא רק שלא הקטינו את מחירי המים לשתייה, אלא אף הביאו להאמרתם בעשרות אחוזים בשנים האחרונות.

לא זאת אף זאת, ביהמ"ש מוסיף וקובע כי "מעבר לפיקוח על משק המים, הפך משאב המים ואופן ניהולו לאמצעי לגביית כספים לקופה הציבורית" ומציין כי שימוש באמצעים כספיים לא משיג בהכרח את תועלת משק המים, אך ההכבדה הכלכלית לא משרתת בהכרח תועלות חברתיות.

אין זו פעם ראשונה שביה"ד לענייני מים מעיר הערות המשליכות על יוקר המחיה או המגורים.

כך לדוגמא בעח"ק 17610-06-13 ויתניה בע"מ נגד רשות המים אומר ביהמ"ש כי מטרת גבית היטל ההפקה הינה להגן על מאגרי המים "ולא להפוך את המים לאמצעי לגביית כספים, כאילו מדובר במנגנון מיסוי נוסף". באותו פסק דין ביהמ"ש מוסיף ואומר: "היטלי ההפקה והחיוב בעלות מים שנשאבו מייקר באופן משמעותי את עלות הבניה, לרבות הבניה למגורים, על כל המשתמע מכך"... "גם אם הדגש הוא על החוסן הכלכלי והעמקת הגביה בגין צריכת מים, אין להזניח את ההגנה על החוסן התרבותי, שבלעדיו לא יהיה בחוסן הכלכלי די לקיומה של חברה ראויה".

מדיניות זו של מחירי מים גבוהים היא תוצר של החלטה הקובע כי משק המים הוא משק סגור, החלטה שאין לה אח ורע בעולם המבין שמים הינו מצרך יסוד וכל זמן שמידניות זו לא תשתנה על ידי הממשלה , לא יהיה פתרון משמעותי.

דבריו של בית הדין לענייני מים בולטות במיוחד לאור העובדה שמרבית פסיקותיו אינן נוטות חסד עם עוררים שונים ובהם הרבה חקלאים, אך לעת עתה נראה כי דברים אלה נופלים על אוזניהם הערלות של פקידי רשות המים ופקידי האוצר.

רשות המים, למרות דבריו הנוקבים של ביה"ד לעניני מים, ממשיכה במדיניותה להיות זרועו הארוכה של האוצר, כאמצעי מיסוי נוסף, והדבר יבוא לידי סיום רק בחקיקה של הכנסת שתשנה את המדיניות של משק המים ותחזיר לוועדת הכספים את כוחה בסוגיה זו.

העוררים: גן החיות התנ"כי בירושלים (עח"ק 2359-04-13) נגד שר החקלאות ומנהל הרשות מים וביוב.

הקוטג', ההתיישבות, השוק החופשי ומה שביניהם

אין זה סוד שמדיניות האוצר הנתמכת על ידי ממשלות ישראל בשנים האחרונות מעודדות הפרטה מחד ושוק חופשי מאידך.

מדיניות זו שבעולם המערבי המודרני זוכה להרהור מחודש בשל משבר כלכלי המתרחש ברבות ממדינות העולם המערבי עובר מעל ראשיהם של המדינאים המתירים לפקידיהם להתעמר באזרחי המדינה והקוטג' הינו רק דוגמא.

מאבק הקוטג' הינו רק סמל למצב העגום, שלא לומר אדישות המנוצלת על ידי פקידי האוצר המניחים כי ניתן להטיל גזרות על האזרחים .  הניסיון מוכיח כי  בישראל לא תהיה מחאה בסגנון כיכר תחריר ולכל היותר האזרחים מגיבים בשוויון נפש עד כעס בשיחות סלון בימי שישי ובכך מסתיימת מחאתם.

מאבק הקוטג' מסמל שינוי ותקווה למחמאה צודקת במיוחד כאשר כלי המחאה, הם הרשתות החברתיות הזמינות שאינם מצונזרות ואשר מאפשרות לאזרח באשר הוא את זכות הביטוי והתגובה. אומנם, הרשתות החברתיות עלולות להיות גם חרב פיפיות המנוצלות לרעה באופן ציני על ידי בעלי אינטרסים. הללו משתמשים באנשי תקשורת לייצור דיסאינפורמציה והסחת דעת על מנת להעביר את זעם הציבור המוצדק אל גורמים שכדאי להאשימם במצב, כדוגמת החקלאים.

ייצור החלב נתון לפיקוח בשונה ממוצריו הנלווים ששוחררו מפיקוח בשנים האחרונות  במסגרת מדיניות "השוק החופשי".  החלב נותר כל  השנים בפיקוח ויצרניו מקבלים רק את התמורה שנקבעה ב "מחיר מטרה" , תמורה שנקבעת בצורה מדויקת לפי עליית התשומות.  יתר הגורמים נהנים משוק חופשי, שממנו נהנה גם האוצר, מעודד המהלך.

בניתוח עליית מחיר הקוטג' מתברר כי משנת 2006 ועד היום העלו כל הגורמים בשרשרת את מחירם ללא כל קשר לעלויות האמיתיות, למעט החקלאי הנתון כאמור לפיקוח של "מחיר המטרה". כל יתר הגורמים בשרשרת, ובהם יצרני המזון, רשתות השיווק והאוצר אחראים כל אחד ואחד וכולם גם יחד בעליית מחיר מוצרי החלב.

כך למשל, חלקו של המע"מ בייצור הוא כש"ח וזאת בשונה מרבות ממדינות המערב המוותרות על מע"מ בגין מוצרי מזון או גובות מע"מ נמוך במיוחד.

מהשיח בתקשורת, נשמעים לא מעט דוברים שרלטנים המאשימים את החקלאים בייקור התוצרת ובלובי החקלאי "האימתני" העומד על המשמר.

מוצרי החלב אינם נמצאים בשוק תחרותי אמיתי וכשל שוק זה היה ידוע מראש ובמקום להקים ועדת חקירה נוספת ולחפש את האשם (אמצעי מפוקפק להסחת דעת) ראוי שפקידי האוצר המעודדים "שוק חופשי" יפנו אצבע מאשימה למדיניותם.

פתיחת היבוא אינו פתרון קסם לכל מצב ובוודאי שלא במקרה זה, ויש לזכור כי בשרשרת הייצור בישראל יש סוגיות נוספות שחלקן לאומיות וחלקן קשורות לייצור בתנאי כשרות שגם אלו מעלים את מחיר מוצרי המזון.

הייעול בחקלאות הישראלית אין לו אחר ורע בעולם כולו ואין זה מובן מאליו שבכל ימות השנה ניתן למצוא ירקות במחיר השווה לכל נפש.

החקלאים אינם בעשירון העליון ורחוקים מאוד שיאני השכר, וראוי לערער אם כן מדוע יש המפנים אצבע מאשימה אל החקלאים שגילו אחריות רבה בייצור ובתמורות שנגבו בגין ייצור זה באמצעות "מחר מטרה" בלבד.

על המדינה להפסיק להפריט את עצמה לדעת בכל מחיר ולבחון מחדש את רעיון השוק החופשי שלא רק שאינו מתאים בכל מקרה, אלא אף גורם נזק לביטחון התזונתי, לעליית המדד ולפגיעה באמון הציבור בממשל.