הפצת שמועה יכולה להוות בסיס לתביעת לשון הרע

קהילות כפריות נתונות לא פעם לפרסום שמועות שיש בהם כדי להעמיד באור שלילי מי מחברי הקהילה והדבר יכול להיעשות ברשות החברתיות, בשיחות רחוב או בכל דרך אחרת כפי שמגדיר החוק. (להלן "החוק")

לאחרונה ביהמ"ש המשפט השלום בחיפה התייחס למשמעות הפצת שמועות והאם יש בהם כדי לפגוע במי שהשמועות עסקו בו. במקרה המדובר הופצו שמועות בין היתר על קשיים כלכליים שבה לכאורה נתונה חברה מסוימת.

התובעת, חברה העוסקת בשירותי שילוח בינלאומיים הגישה תביעה זו כנגד חברת צים ועובד החברה לפיצויים בגין הוצאת לשון רע עקב הכפשות שנעשו לכאורה על ידם ללקוחות התובעת בשני מועדים שונים.

חוק איסור לשון הרע מגדיר כי פרסום שיש בו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולעג יכול להיכנס בגדר החוק. החוק מוסיף וקובע כי גם ביזוי אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו אף הם עלולים ליצר עילה לתביעה בגין לשון הרע. כך גם הדבר אם פרסום מטרתו לבזות אדם בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.  גם פגיעה במשרתו של אדם, כולל משרה ציבורית עלולה להוביל לתביעה בגין פרסום לשון הרע

בכל הנוגע לתביעות לשון הרע, בתי המשפט פיתחו במהלך השנים אמות מידה אובייקטיביות וזאת בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת.  המשמעות היא שלא די בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט שעליו נכתבו או נאמרו הדברים, אלא האם הפרסום הפוגע ישפיע על עמדת הציבור וישנה אותה או במקרה הזה יביא לפגיעה כלכלית בחברה שלגביה ננקט פרסום פוגע.

ביהמ"ש מגיע למסקנה כי הפרסום פוגע במבחן אובייקטיבי והוא עלול לפגוע בחברה שמייחסים לה קשיים כלכליים והדבר גם פוגע בשמה הטוב ובאופן ישיר אף עלול לפגוע בעסקיה ולכן הפצת השמועה גורמת לפגיעה על פי הגדרת לשון הרע.

ביהמ"ש מנתח את ההגנות הניתנות למי שנתבע בתביעת לשון הרע ובהם סעיף 14 לחוק הקובע כי במשפטי פלילי או אזרחי בשל לשון הרע מוענקת הגנה למי שדבריו היו אמת ושהיה בפרסום גם עניין לציבור

הפסיקה קבעה כי הגנה זו כוללת שני מרכיבים מצטברים והם אמיתות הדברים והעניין הציבורי שיש לדברים שנאמרו ובלעדיהם לא תינתן הגנה זו. על המתגונן בטענת אמת דיברתי להוכיח את אמיתות דבריו ורק אם הוכיח דבריו יעבור מסוכה זו. במקרה הנדון ביהמ"ש מגיע למסקנה כי המתגונן לא עמד בנטל.   אמנם יש עניין לציבור לקבל מידע  על מצבן של חברות הנותנות שירותים אך על המידע להיות נכון ואמין.

הגנת תום הלב המופיעה בסעיף 15 לחוק היא טענת הגנה נוספת ובתביעות לשון הרע טענת תום הלב נבחנת לפי מידת אמונתו של המתגונן בנכונות הדברים שפרסם. יחד עם זאת אמונה בלבד לא עומדת בפני עצמה ונדרשת גם הוכחה כי נעשו פעולות לפני הפרסום של המפרסם לבדוק מראש את אמיתות דבריו ואם עשה זאת הרי שעמד באחד ממבחני תום הלב.  גם במקרה זה מגיע ביהמ"ש כי לא עומדת בפני המתגונן טענת תום הלב.

סעיף 7א לחוק קובע כי ביהמ"ש יכול להטיל פיצוי של עד 50,000 אלף ₪ ללא הוכחת נזק על מי שמביא לידי פרסום פוגע והחוק גם מאפשר לתבוע סכומים גבוהים יותר כאשר הנזק מוכח.

בקהילה כפרית, חשיבותו של השיח הקהילתי הוא מקור כוחה של קהילה. יש להתחשב בצרכי המיעוט אך גם להפנים את ההליך הדמוקרטי שבו לאחר דיון בסוגיה הדורשת קבלת החלטה, בסופו גם מתקבלת הכרעה של רוב.  לא כל אחד בנוי לחיות בקהילה כפרית שבה תהליכי קבלת ההחלטות נקבעים על ידי חבריה אך מי שבוחר לחיות בקהילה כזו יכול להיות מעורב ומשפיע ובלבד שהוא מקבל על עצמו את כללי השיח הללו.  

שיח קהילתי חשוב, וחופש הדיבור והשכנוע חשוב אף הוא, אך אמצעי השכנוע צריכים להתרכז בנושא הנדון ולא באנשים המציגים את דעתם.

ביהמ"ש כבר קבע בעבר כי חופש ביטוי אין משמעותו חופש שיסוי ולכן ראוי לנהל שיח קהילתי שאינו מעליב ופוגע אלא שיח שיש בו הקשבה, נכונות ורצון טוב ליצירת חוסן קהילתי וזאת מבלי להידרש חלילה לתביעת לשון הרע!.

·        

ת"א (חיפה) 23882-05-12 או.סי ליינס בע"מ נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ ועוד (8.6.15)

הקיבוץ והמושב רק בישראל

כשכתב אהוד מנור את השיר "רק בישראל", הוא תיאר דברים ייחודיים שאין אותם באף מקום בעולם ואשר אותם נמצא רק בישראל, אך אם נקרא את מילותיו של השיר שנכתב לפני שנים רבות נגלה ששינוי התרחש בחלק ניכר מהדברים שנכתבו בזמנו על ידי אהוד מנור שהיה פזמונאי מהחשובים בארצנו ואשר הלך בטרם עת.

הקיבוץ והמושב המוזכרים בשירו, הם אכן ייחודיים לישראל ואינם קיימים בארצות אחרות בעולם, אך האם התוכן של הקיבוץ והמושב השתנה?

ההתיישבות השיתופית הכוללת, מושב שיתופי, כפר שיתופי, מושב עובדים וקיבוץ אכן ייחודיים לישראל, אך הם נמצאים בעיצומו של שינוי חברתי, ארגוני, כלכלי ומוניציפאלי.

בקיבוצים המתחדשים קמו מודלים שונים של התארגנויות שחלקם הגדול נבעו ממצוקה כלכלית, אך לא רק ממנה. המודל של שכר דיפרנציאלי, קרי שלא כולם מרוויחים שכר שווה פועל כבר במרבית הקיבוצים ובלא מעט מהם כבר קיימים מודלים של "חברות עם עצמאות כלכלית".  יש לציין כי עדיין נותר "הזרם השיתופי" השומר על המודל השמרני, מודל שחברים בו בעיקר קיבוצים מבוססים מאוד שמעדיפים לשמור על המודל ההיסטורי.   תהליכי השינוי בקיבוצים שהפכו ל"קיבוץ המתחדש" הם ארוכים ומחייבים בניית בסיס הסכמות רחב ככל שניתן, תוך התחשבות בקבוצות שעלולות להיפגע מהשינוי. במרבית הקיבוצים שעברו שינויים ארגוניים , דאגו לרווחת הפרט הנזקק, לחברים הוותיקים ודאגו לשמור על הקהילתיות שלהם המאוגדת כקואופרטיב (אגודה).    בחלק קטן מהקיבוצים ביצעו הרחבות, אך תהליך זה הופסק מסיבות פנימיות של קשיים בקליטה של אוכלוסייה שאינה חברה באגודה הוותיקה, אך באה לקיבוץ מתוך עניין באיכות החינוך ואיכות חיים של קיבוץ. בנוסף על קשיי קליטה אלו באו החלטות מועצת מקרקעי ישראל שגרמו לעצירה כמעט מוחלטת של קליטה באמצעות הרחבות.        הקליטה במרבית הקיבוצים נעשית באמצעות קליטה לחברות במודלים שצוינו.   אין זה אומר שזה קל יותר, שכן מרבית חברי הקיבוצים חיו שנים רבות חיי צניעות בבתים צנועים, ללא רכב צמוד ליד הבית ועתה בסמיכות לביתם גרים משפחות בהרחבות, או חברים עם עצמאות כלכלית בבתי מידות עם שתי מכוניות ליד הבית , דבר שבהחלט יכול להוות גורם לחיכוך.   קליטה נכונה מחייבת גם את הכנת הקולטים ולא רק מיון הנקלטים שכן עם הקליטה הופכים הנקלטים לאזרחים שווי זכויות בקהילה למרות שזה מקרוב באו.   קליטה נכונה , קרי בניית חזון משותף יכולה להפוך את הקהילה לתוססת, פעילה לטובת כולם.

במשק המשפחתי (מושב וכפר שיתופי) לכאורה הקליטה בהרחבות יותר פשוטה, שכן מראש כולם בעלי רכוש וכל משפחה בונה את ביתה לפי משאביה, אך לא תמיד זה עניין של משאבים. 

קליטה של משפחות חדשות בקהילה יכולה להיות מנוף לפיתוח חברתי-קהילתי, אך גם יכולה להוות מקור לכיסוח, כאשר אין הכנה נכונה של הקולטים ואין קליטה אמיתית של הנקלטים.

קליטה של משפחות מביאה להצערת הקהילה, לחיזוקם של שירותים קיימים כמו גנים, מעונות, תנועת נוער, מרפאה ועוד.  המשפחות החדשות תורמות לחיי התרבות ולחיי הקהילה.

ההחלטה לקלוט מצריכה שינוי ארגוני, תקנוני והקצאת משאבים והדבר מחייב סיוע וליווי של המועצה האזורית שכן קהילה מסוכסכת היא קהילה לא בריאה ובסופו של דבר בעיותיה יגיעו לפתחה של המועצה ועדיף שתעשה על ידי המועצה השקעה בפיתוח קהילתי מאשר טיפול מאוחר במתחים שנוצרו ואשר הופכים מהר מאוד את קהילה לקהל של אנשים הזרים זה לזה.

הקיבוץ והמושב, אכן רק בישראל, עדיין קיימים עם שינויים, שינויים שעשויים להביא לחוסן כלכלי וחוסן קהילתי בהיערכות נכונה ובהבנה שבבניית קהילה יש להשקיע משאבים של זמן, כוח אדם וממון, שכן זו השקעה שווה לטווח ארוך.

בואו נבנה קהילה!

חשבון נפש

בימים אלה שבה חולפת שנה ומתחילה שנה חדשה, עושה כל יהודי חשבון נפש על השנה שחלפה ועל הדברים שעליו לעשות על מנת לשפר את דרכיו מתוך ניסיון העבר.

אתגרים רבים ניצבים לפני ההתיישבות, אתגרים המחייבים עבודה משותפת שמאפיינה המרכזי הוא השליחות שכל אחד ממנהיגי ההתיישבות קיבל על עצמו בכלל ובימים אלה בפרט.

ראיתי לנכון לשתף אתכם במספר נקודות מתוך רשימה של נושאים המחייבים חשיבה, היערכות, התמקדות ובהם:

שינוי פני הקהילה במרחב הכפרי- זה יותר מעשור אנו שותפים לתהליך חשוב שבו המרחב הכפרי מתחזק בתושבים ובהם בנים חוזרים ומשפחות חדשות הרואות בקהילה הכפרית מקום שראוי בו לחלוק את חייהם. החיים במרחב הכפרי, בנוי על שותפות, תרומה אישית וקבלת עמדת הרוב תוך התחשבות בצרכי המיעוט. הדבר מחייב בניית חזון משותף של כל קהילה, על מנת לייצור שותפות אמיתית. מדובר על איזון רגיש שבעבודה לא נכונה יכול בקלות לשנות את הקהילה לקהל של אנשים הזרים זה לזה. יש אזרחים שהשותפות הקהילתית לא מתאימה להם, שכן מדובר על התחשבות, ויתור, מעורבות ותרומה אישית, בדיוק כמו במוסד הנישואין. ללא תחזוקה ותמיכה, הקהילה תהפוך לקהל והבית במשמעותו העמוקה יהפוך לבניין של אנשים זרים.

הליכי קליטה- זה מספר שנים שנעשה ניסיון של גורמים שונים, חלקם מסיבות אידיאולוגיות וחלקם מסיבות פוליטיות לקעקע את מפעל ההתיישבות. אחת הדרכים לעשות זאת, הוא להביא לביטולם של ועדות הקליטה, מנגנון שבאמצעותו בוחרים את המשפחות שמתאימות לחיי קואופרטיב חברתי, שכאמור אינו מתאים לכל אחד.  ביטול המנגנון עלול להביא להרס מפעל ההתיישבות באלף נקודותיה ואין זה משנה אם מדובר בגליל או בעמק חפר, למרות שיש ניסיון מכוון לשמור על מנגנון הקליטה בנגב ובגליל, אך לבטלו ביתר המקומות.

מרחב רב תפקודי- המרחב הכפרי תוך יותר מעשור הפך למרחב רב תפקודי, בדומה למתרחש במרחב הכפרי בעולם המערבי המודרני. משמעות הדבר שבמרחב זה לצד החקלאות המוכרת, מתפתחים תעסוקות שחלקן נשענות על המוצרים החקלאים (יקבים, רכיבה על סוסים, גבינות ומאכלים אחרים שפותחו מהיבול החקלאי). תהליכי שינוי אלה מקבלים בארצות מערביות רבות את ברכת המדינה וסיועה ואילו בישראל, לצד הבלבול וחוסר ההלימה בין הרגולטורים השונים בניסיון למנוע את התעסוקות הראויות, פסק ביהמ"ש העליון, בשבתו כבג"ץ, כי החלטה 1101 היא החלטה ראויה ויש לאפשר יזמות לצד התעסוקה החקלאית. יחד עם זאת תעסוקה זו על פי ספיקת בג"ץ מחייבת עיסוק ישיר של החקלאי ולא השכרת השימוש לגורמים אחרים.  החקלאות המודרנית, היא חקלאות הייטק ולצד החקלאות האינטנסיבית יש לראות בהתפתחות של התעסוקות במרחב הכפרי, תעסוקה חקלאית לכל דבר ועניין. כך יש לראות בגידול סוסים ורכיבה עליהם ממשק חקלאי אחד, כמו גם יצירת גבינות או מוצרים חקלאים ולא רק חליבה או קטיף. משרד החקלאות ופיתוח הכפר צריך להיות הגורם הקובע את המדיניות המשתנה וממ"י צריך להתרכז במה שהוטל עליו והוא ניהול הקרקע.  עלינו כמתיישבים לעשות הכל על מנת לשמור על יחודו של המרחב הכפרי ולא להופכו לאזור תעשיה עם תעסוקות מזהמות ומבנים בגודל שאינו ראוי לאזור כפרי.  אם רצוננו לשמור מאפיינו של המרחב הכפרי, עלינו לזכור כי הדבר גם מחייב אותנו לריסון עצמי.

פיתוח בר קיימא- המרחב הכפרי כולל בתוכו את השטחים הפתוחים והשטחים החקלאים ולא פעם שטחים אלו נדרשים לפיתוח תשתיות של כבישים, רכבות ועוד. מועצות אזוריות רבות נמצאות בעיצומן של הכנת תוכניות המבקשות למצוא את האיזון בין שימורו של המרחב הכפרי, תוך מתן מענה הנדרש לפיתוח כלכלי או לצרכים לאומיים.  תוכניות אלו יש לעשות בשיתוף הדרים במרחב הכפרי ולא לכפות עליהם החלטות שאין סיכוי שימומשו.  שיתוף ציבור הינו דבר ההולך ומתחזק בעולם, ותכנון כולל מחייב חשיבה מערכתית שבה יהיו שותפים כל בעלי האינטרסים במרחב הכפרי, מתוך התחשבות במתיישבים אך תוך ראיית צרכי הדורות הבאים. החכמה לא נמצאת רק במוסדות התכנון וראוי להטמיע בתוכניות רעיונות שבאים מהציבור החי באזור זה. יש לבנות אסטרטגיה מחשבתית שתכלול קואליציה משתפת ומתחשבת, דבר שיוביל לפיתוחו של המרחב הכפרי במקום מדיניות הכיסוח בין בעלי האינטרסים השונים, מדיניות שאופיינה בעשור החולף, שלא לומר האבוד.

עיגון והסדרת הזכויות- שורשיה של ההתיישבות הם מתחילת המאה הקודמת ולחלק מהישובים מדובר על תקופה של 100 שנים ויותר ,ישובים שלחבריהם אין עדיין חוזה חכירה. העלייה השנייה ואילך ראתה במפעל ההתיישבות ערך חשוב, וקבעה לעצמה מגבלות מבחירה שהן בעוכריה היום. בשונה ממרבית מתיישבי העלייה הראשונה שקיבלו מהברון במושבות את הקרקעות והפכו לבעלי קרקע פרטית, הרי שמהעלייה השנייה ולאלו שאחריה, לא רק שנרכשו ונגאלו קרקעות בכספים שנאספו בעבודה קשה, אלא ש"עיקרון הבעלות" היה עיקרון שהמתיישבים לא יכלו להסכים עימו ולכן העבירו את הקרקעות לבעלות קק"ל, כנאמנה של קרקעות הלאום. בשנים האחרונות אף הוחמרה ההפליה באשר לזכויות המגורים, כאשר התקבלה תיאוריה מופרכת הטוענת כי בעיר שולמו דמי רכישה ראשוניים ולכן בעל זכויות הגר במקום שמוגדר כ"זכויות עירוניות", יזכה להנחה מופלגת וישלם תשלום מגוחך על מנת להוון את זכויותיו, בדרך לקבלת בעלות על הקרקע, כקרקע פרטית. לעומת זאת, במרחב הכפרי, מאחר והטענה המופרכת היא שלא שולמו דמי חכירה ראשוניים נדרש בעל הזכויות לשלם תשלום מופקע של 33% לא כולל מע"מ, תשלום שביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ אישר אותו כתשלום הוגן.   התשלום מפתה, שכן הוא מאפשר לראשונה להוון זכויות מגורים בנחלה ואף להוסיף זכויות בעתיד ללא תשלום נוסף, אך המחיר יקר. בכל מקרה זו צריכה להיות שנת הפרידה, שנה שבה ניפרד לשלום באזור המגורים ממנהלי הקרקע, קרי רשות מקרקעי ישראל.  עוד ארוכה הדרך, אך המתווה ברור.

ההתיישבות והאזור- בשורשיה של היהדות טמון יצר הנתינה והאחריות שכן "כולנו ערבים זה לזה". בהתיישבות צומחים זה עשרות שנים מתנדבי שנת שרות, מתנדבים בוגרים בפעילויות שונות, אך עושה רושם כי בלי לשים לב ובלי להתכוון לכך זנחנו את הקשר עם שכנינו במרחב העירוני.  השקענו בקהילות שלנו, בחינוך בנינו והתוצרים טובים ועתה עלינו לחזק את הקשר עם הקהילה במרחב, שכן העיסוק הפנימי גורם בשנים האחרונות לניכור בין המרחב הכפרי למרחב העירוני.  ניכור זה שמוזן על ידי בעלי אינטרסים, המסית נגד ההתיישבות ומפעליה מחייב חשיבה מעודכנת תוך ניצול כוחות במרחב המשתנה, שיתוף פעולה אזורי ועזרה הדדית מכוונת, לא תוך מבט מלמעלה, אלא תוך הבנה ששיתוף פעולה ובניית חזון אזורי יביא לאזור רווחה תרבותית וכלכלית וסופו שכולם ירוויחו משיתוף פעולה זה.

למדנו מהמחאה החברתית לפחות דבר חשוב אחד  שהרבה תלוי בנו ועם חזון ואמונה בצדקת הדרך נשפיע על עתידנו ועל עתיד הדורות הבאים.

אני מאחל לנו שנדע לזהות את החזון, שנדע להוביל במשותף, שנשאיר בבית את האגו ונזכור את תפקידנו ההיסטורי במדינה בכלל ובמרחב הכפרי בפרט

הכפר והקהילה-הקליטה בהרחבות מצעירות את הקהילה

המרחב הכפרי נמצא בעיצומו של שינוי, שתחילתו במשבר ההתיישבות בשנות ה70-, דבר שהביא בסופו של תהליך לצמצום במספר העוסקים בחקלאות אך לא בהיקף החקלאות. (תהליך דומה התרחש גם בעולם המערבי). שינוי זה הביא להתפתחות כיוונים חדשים שהשפיעו על אורח החיים בכפר. הדבר בא לידי ביטוי בצורך למצוא פרנסות חלופיות לפרנסות החקלאיות המסורתיות. בשל מגמה זו, מינה משרד החקלאות ועדה בין משרדית [ועדת קדמון] שהכינה דו"ח שהמליץ בתנאים מסוימים לאפשר תעסוקות לא חקלאיות בחלקה א'. דו"ח זה אף אושר בממשלה ורשויות התכנון השונות פועלות ליישומו במקומות הנדרשים. חלק מהמתיישבים מצאו פרנסתם מחוץ לישוב וחלק נוסף משלב את העבודה החקלאית עם עיסוק נוסף.

דו"ח "ועדת שיש" שבא להתמודד עם משבר ההתיישבות, הציע בסוף שנות ה70- לפעול להרחבת הישובים בתושבים שיגורו בכפר, אך ימצאו את פרנסתם בעיסוקים לא חקלאים, או לא חקלאים ישירים. המטרה בהחלטה זו הייתה לאפשר קיומה של תשתית מוניציפאלית בכל ישוב מחד [שירותים כמו גן, מרפאה, מכולת וכו'] ומצד שני שהעומס הכלכלי על התושבים יקטן עם הגדלת האוכלוסייה וחלוקת הנטל בין תושבים רבים יותר [הרחבה +וותיקים].         "ועדת שיש" שהמליצה על הרחבת הישובים, ראתה לנגד עיניה את הצורך בהרחבת הבסיס החברתי-קהילתי בכל ישוב.   הרחבת הישובים מאפשרת קיומם של שירותים קהילתיים בתוך הישובים המדוללים שעקב משבר ההתיישבות לא היו אטרקטיבים לבנים. קליטת בנים שלא במשק ההורים, הייתה פתרון אידיאלי.

מנהיגי ישובים רבים הכינו שיעורי בית והשתדלו לקחת את מירב הסוגיות הקשורות בצרופם של תושבים לפני קליטתם. הישובים שקלטו תושבים הבינו כי חשוב להוביל החלטות בדבר אופיו של הישוב בעתיד.

בין היתר עמד לנגד מנהיגי הישוב, הצורך לשילוב התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, שמירה על נכסי החקלאים, שמירה על היכולת להיות חקלאי, שמירה על איכות חיים, שיקום ושיפור תשתיות והשוואה עם ההרחבה, פיתוח תשתיות והתאמתם לצורכי העתיד. הרחבת הישוב במקרים רבים היוותה מנוף להשוואת תשתיות והתאמת הישוב הוותיק לשנות האלפיים. הזדמנות זו נוצרה בין היתר משילוב פיתוח תשתיות ההרחבה בפיתוח הכפר כולו.   הכנסתם של עשרות משפחות ומאות תושבים דרשה היערכות שונה של הישוב לקליטתם והיערכות למתן שירותים הולמים לכל התושבים [וותיקים כחדשים]. על מבנה הישות המוניציפאלית המתאימה יש ויכוח בין תפיסות שונות וניתן רק בנושא זה לפרסם ספר שלם.   יש לעורר חשיבה על המבנה הרצוי לקהילה תוך התייחסות למגבלות החוק. גם בנושא זה עשויים להיות התפתחויות ושינויים.

לעתים, לצערנו אנו עדים שהרחבת ישוב פלוני נעשתה ללא מחשבה תחילה ומתוך רצון צר כלכלי, או נכסי.     ההחלטה העקרונית של הרחבת הישוב מגלמת בתוכה משמעויות רחבות ביותר. מבנה הישוב משתנה ויש צורך עתה יותר מאי פעם להפריד בין האגודה המסורתית ותפקידיה לבין הישות המוניציפאלית החדשה.     אומנם, באופן פורמאלי בישוב שאין בו ועד מקומי, משמשת הנהלת האגודה גם כועד מקומי, אך הוספת "ההרחבה" דורשת שינוי מהותי בתפקודו של הכפר. ניהול הנושאים המוניציפלים חייב להיעשות בשיתוף כל התושבים. 

יש לאפשר מעורבות של כלל האזרחים בקהילה בועדות השונות שעוסקות בארגון הקהילה. מעורבות זו יש לה חובות [תשלום מסים למשל] וזכויות [יכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות למשל]. החוק מתיר זאת ואנו לא עושים טובה בכך שאנו מאפשרים ל"תושבניקים" להיות מעורבים.   מאחר והחוק מחייב זאת, מן הראוי שזה יעשה בחשיבה נכונה ובהעברת מסר ברור של שותפות אמיתית.

חברי האגודה החקלאית, בעלי הזכויות בקרקע ובעלי הנכסים ההיסטוריים צריכים להיערך למצב החדש.  טוב יעשה אם יחתמו הסכמים בין האגודה הוותיקה והישות המוניציפלית החדשה בדבר אותם הסדרים. ראוי לקבוע כללים לגבי שימוש במבנים המשמשים את כלל הציבור. 

הכפר חייב ליזום התאמת תוכנית מתאר עדכנית שתתאים את צורכי הישוב לשנים הבאות. תוכנית זו תבטא את שאיפות הכפר בתעסוקה, תרבות הפנאי ואיכות החיים.   תב"א [תוכנית בניין עיר] זו תלווה בתשריט ותקנון שיקבעו לשנים הבאות את כיווני ההתפתחות של הכפר.   על מנת לעשות עבודה יסודית, כדאי להתייעץ ולחשוב היטב על אופיו ואפיונו של הכפר העתידי. זה חייב להיעשות בשילוב הקהילה.

האגודה תהפוך בשנים הבאות לגוף חשוב שעיסוקו יתמקד בתחום הכלכלי ותפיסה זו צריכה לבא לידי ביטוי בניהול האגודה. באמצעות האגודה נשמרים זכויות המים והקרקע של החברים ולכן עבודתה של האגודה צריכה להיעשות בצורה עניינית ,מקצועית ולטובת כלל חבריה.

התקנון של האגודה ברוב הישובים מיושן ואינו משקף את התהפוכות שעברו על ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות.   תקנון זה מסדיר היום את מערכת היחסים של החברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה.   אגודות רבות התייחסו לנושא חשוב זה ועדכנו את התקנון, תוך התאמתו להתפתחות הישוב ולרצון חבריו.  

הנתינה והתרומה לקהילה היא מטרה חשובה.   חברים רבים לא מעונינים לתרום בקהילתם בשל התנהגות מעליבה של חברים אחרים באגודה. ביקורת היא אמצעי חשוב לבקרה, בתנאי שהוא נעשה בצורה הולמת ועניינית.   ככל שחברים יתרמו בקהילתם, כך הם ירגישו מעורבות ושייכות. יש לעודד מעורבות ואחריות לטובת הכלל, אך יש למנוע הסתה ופגיעה שפוגעים בסופו של דבר ברוח הנתינה והתרומה לקהילה.

לסיום, בידינו להוביל את השינויים, או להיות מובלים אליהם. בידינו להביא את הכפר למקום עם איכות חיים למען בנינו והורינו. להרוס קהילה זה קל ופשוט, אך המחיר שכולנו משלמים בקהילה שכזו דורש מחשבה תחילה. לבנות קהילה זה תהליך ארוך ומורכב הדורש סובלנות, הקשבה והבנה של צורכי האחר אך לאורך זמן הוא משתלם. בואו נבנה קהילה!.

הכפר והקהילה המשתנה

המרחב הכפרי נמצא בעיצומו של שינוי, שתחילתו במשבר ההתיישבות בשנות ה70-, דבר שהביא בסופו של תהליך לצמצום במספר העוסקים בחקלאות אך לא בהיקף החקלאות. (תהליך דומה התרחש גם בעולם המערבי). שינוי זה הביא להתפתחות כיוונים חדשים שהשפיעו על אורח החיים בכפר. הדבר בא לידי ביטוי בצורך למצוא פרנסות חלופיות לפרנסות החקלאיות המסורתיות. בשל מגמה זו, מינה משרד החקלאות ועדה בין משרדית [ועדת קדמון] שהכינה דו"ח שהמליץ בתנאים מסוימים לאפשר תעסוקות לא חקלאיות בחלקה א'. דו"ח זה אף אושר בממשלה ורשויות התכנון השונות פועלות ליישומו במקומות הנדרשים. חלק מהמתיישבים מצאו פרנסתם מחוץ לישוב וחלק נוסף משלב את העבודה החקלאית עם עיסוק נוסף.

דו"ח "ועדת שיש" שבא להתמודד עם משבר ההתיישבות, הציע בסוף שנות ה70- לפעול להרחבת הישובים בתושבים שיגורו בכפר, אך ימצאו את פרנסתם בעיסוקים לא חקלאים, או לא חקלאים ישירים. המטרה בהחלטה זו הייתה לאפשר קיומה של תשתית מוניציפאלית בכל ישוב מחד [שירותים כמו גן, מרפאה, מכולת וכו'] ומצד שני שהעומס הכלכלי על התושבים יקטן עם הגדלת האוכלוסייה וחלוקת הנטל בין תושבים רבים יותר [הרחבה +וותיקים].         "ועדת שיש" שהמליצה על הרחבת הישובים, ראתה לנגד עיניה את הצורך בהרחבת הבסיס החברתי-קהילתי בכל ישוב.   הרחבת הישובים מאפשרת קיומם של שירותים קהילתיים בתוך הישובים המדוללים שעקב משבר ההתיישבות לא היו אטרקטיבים לבנים. קליטת בנים שלא במשק ההורים, הייתה פתרון אידיאלי.

מנהיגי ישובים רבים הכינו שיעורי בית והשתדלו לקחת את מירב הסוגיות הקשורות בצרופם של תושבים לפני קליטתם. הישובים שקלטו תושבים הבינו כי חשוב להוביל החלטות בדבר אופיו של הישוב בעתיד.

בין היתר עמד לנגד מנהיגי הישוב, הצורך לשילוב התושבים בתהליך קבלת ההחלטות, שמירה על נכסי החקלאים, שמירה על היכולת להיות חקלאי, שמירה על איכות חיים, שיקום ושיפור תשתיות והשוואה עם ההרחבה, פיתוח תשתיות והתאמתם לצורכי העתיד. הרחבת הישוב במקרים רבים היוותה מנוף להשוואת תשתיות והתאמת הישוב הוותיק לשנות האלפיים. הזדמנות זו נוצרה בין היתר משילוב פיתוח תשתיות ההרחבה בפיתוח הכפר כולו.   הכנסתם של עשרות משפחות ומאות תושבים דרשה היערכות שונה של הישוב לקליטתם והיערכות למתן שירותים הולמים לכל התושבים [וותיקים כחדשים]. על מבנה הישות המוניציפאלית המתאימה יש ויכוח בין תפיסות שונות וניתן רק בנושא זה לפרסם ספר שלם.   יש לעורר חשיבה על המבנה הרצוי לקהילה תוך התייחסות למגבלות החוק. גם בנושא זה עשויים להיות התפתחויות ושינויים.

לעתים, לצערנו אנו עדים שהרחבת ישוב פלוני נעשתה ללא מחשבה תחילה ומתוך רצון צר כלכלי, או נכסי.     ההחלטה העקרונית של הרחבת הישוב מגלמת בתוכה משמעויות רחבות ביותר. מבנה הישוב משתנה ויש צורך עתה יותר מאי פעם להפריד בין האגודה המסורתית ותפקידיה לבין הישות המוניציפאלית החדשה.     אומנם, באופן פורמאלי בישוב שאין בו ועד מקומי, משמשת הנהלת האגודה גם כועד מקומי, אך הוספת "ההרחבה" דורשת שינוי מהותי בתפקודו של הכפר. ניהול הנושאים המוניציפלים חייב להיעשות בשיתוף כל התושבים. 

יש לאפשר מעורבות של כלל האזרחים בקהילה בועדות השונות שעוסקות בארגון הקהילה. מעורבות זו יש לה חובות [תשלום מסים למשל] וזכויות [יכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות למשל]. החוק מתיר זאת ואנו לא עושים טובה בכך שאנו מאפשרים ל"תושבניקים" להיות מעורבים.   מאחר והחוק מחייב זאת, מן הראוי שזה יעשה בחשיבה נכונה ובהעברת מסר ברור של שותפות אמיתית.

חברי האגודה החקלאית, בעלי הזכויות בקרקע ובעלי הנכסים ההיסטוריים צריכים להיערך למצב החדש.  טוב יעשה אם יחתמו הסכמים בין האגודה הוותיקה והישות המוניציפלית החדשה בדבר אותם הסדרים. ראוי לקבוע כללים לגבי שימוש במבנים המשמשים את כלל הציבור. 

הכפר חייב ליזום התאמת תוכנית מתאר עדכנית שתתאים את צורכי הישוב לשנים הבאות. תוכנית זו תבטא את שאיפות הכפר בתעסוקה, תרבות הפנאי ואיכות החיים.   תב"א [תוכנית בניין עיר] זו תלווה בתשריט ותקנון שיקבעו לשנים הבאות את כיווני ההתפתחות של הכפר.   על מנת לעשות עבודה יסודית, כדאי להתייעץ ולחשוב היטב על אופיו ואפיונו של הכפר העתידי. זה חייב להיעשות בשילוב הקהילה.

האגודה תהפוך בשנים הבאות לגוף חשוב שעיסוקו יתמקד בתחום הכלכלי ותפיסה זו צריכה לבא לידי ביטוי בניהול האגודה. באמצעות האגודה נשמרים זכויות המים והקרקע של החברים ולכן עבודתה של האגודה צריכה להיעשות בצורה עניינית ,מקצועית ולטובת כלל חבריה.

התקנון של האגודה ברוב הישובים מיושן ואינו משקף את התהפוכות שעברו על ההתיישבות בעשרים השנים האחרונות.   תקנון זה מסדיר היום את מערכת היחסים של החברים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה.   אגודות רבות התייחסו לנושא חשוב זה ועדכנו את התקנון, תוך התאמתו להתפתחות הישוב ולרצון חבריו.  

הנתינה והתרומה לקהילה היא מטרה חשובה.   חברים רבים לא מעונינים לתרום בקהילתם בשל התנהגות מעליבה של חברים אחרים באגודה. ביקורת היא אמצעי חשוב לבקרה, בתנאי שהוא נעשה בצורה הולמת ועניינית.   ככל שחברים יתרמו בקהילתם, כך הם ירגישו מעורבות ושייכות. יש לעודד מעורבות ואחריות לטובת הכלל, אך יש למנוע הסתה ופגיעה שפוגעים בסופו של דבר ברוח הנתינה והתרומה לקהילה.

לסיום, בידינו להוביל את השינויים, או להיות מובלים אליהם. בידינו להביא את הכפר למקום עם איכות חיים למען בנינו והורינו. להרוס קהילה זה קל ופשוט, אך המחיר שכולנו משלמים בקהילה שכזו דורש מחשבה תחילה. לבנות קהילה זה תהליך ארוך ומורכב הדורש סובלנות, הקשבה והבנה של צורכי האחר אך לאורך זמן הוא משתלם. בואו נבנה קהילה!.