רשות מקרקעי ישראל מתנהלת כמונופול כוחני

לאחרונה התקבלה החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו מניעה זמני האוסר על רשות מקרקעי ישראל למנוע מחברי האגודה בגן השומרון המבקשים להצטרף להסדר המיטיב ואשר ממלאים אחר הוראות ההחלטות, את ההצטרפות להסדר המיטיב.

אגודת עובדי אדמה בגן השומרון הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שבו יוצהר כי האגודה הינה הבעלים של פרדס בשטח של כ-78 דונם, בשיעור של 88% מזכות הבעלות או לחילופין יוצהר כי האגודה זכאית להמשיך לחכור את הפרדס בחכירה לדורות וכן להצהיר כי האגודה זכאית ל-88% או כל שיעור אחר שיקבע ביהמ"ש מכל הכנסה או הטבה שתקבלנה הנתבעות (קק"ל ורמ"י) כתוצאה משיווק המקרקעין שבהם מצוי הפרדס לצדדים שלישיים.

הפרדס הינו חלק ממשבצת האגודה שטוענת כי חלקה זו נרכשה על ידי האגודה לפני עשרות שנים בטרם הועברה לקק"ל.

לאור הגשת התביעה נוקטת הרשות במדיניות שבמסגרתו במסגרתו היא מסרבת באופן גורף להעניק שירותים בסיסיים לחברי האגודה, גם בעניינים שאינם קשורים כלל לתביעה והיא מנמקת זאת בכך ש"מדיניות הרשות אינה מאפשרת החלת החלטות מיטיבות מקום בו מתערערים הכללים הרגלים החלים על נחלות ונבחן מחדש טיב היחסים שבין הרשות לבעל הזכויות"

מדיניות זו של הרשות, הינו מעשה בריונות של מונופול שמנהל מעל 90% ממקרקעי ישראל ואשר במקום לנהוג במדיניות של ריסון היא מנצלת את כוחה על מנת למנוע מהאזרח לפנות לערכאות בסוגיות שונות.

כך דורשת הרשות כתנאי להצטרפות להסדר המיטיב לוותר על חוזה החכירה שבידיו ולחתום על חוזה חכירה חדש ונחות באופן משמעותי מחוזה החכירה ההיסטורי.

אגודת גן השומרון טענה כי מדובר במדיניות רוחבית של רמ"י ובמקרה המדובר מדובר בחלקת פרדס שאין לה כל קשר למיקום של ההחלטות המיטיבות שנמצאות באזור המגורים.

ביהמ"ש קובע כי לא הוצגה בפניו הוראה כלשהי בהחלטות המיטיבות אשר מתנה הצטרפות להסדר המיטיב על ויתור גורף של כל טענה לזכות היסטורית כתנאי להצטרפות להסדר המיטיב.

כמו כן קובע בית המשפט כי אינו מקבל את טענות רמ"י לפיה האגודה משמיטה את הבסיס המשפטי להתקשרות האגודה או מי מחבריה, בחוזה נחלה או בהסכם משבצת עם רמ"י.

לא זאת אף זאת קובע ביהמ"ש שעניינה של התביעה הינו בחלקה קטנה ביותר מתוך שטח המשבצת ואף הנתבעות רמ"י וקק"ל אינן חולקות על כך שהפרדס נרכש במשותף על ידי האגודה וקק"ל.

כבוד השופט שמואל מנדלבאום קבע שתביעת האגודה אינה משוללת יסוד ואין מחלוקת על כך שהפרדס נרכש במימון של האגודה וחבריה ולכתב התביעה אף צורף הסכם הרכישה משנת 1957 שעל פיו האגודה היא שרכשה את הפרדס.  כמו כן קובע ביהמ"ש כי מאזן הנחות נוטה בבירור לטובתה של האגודה וחבריה וזאת בשל העובדה שאם לא יינתן הצו המבוקש לא יוכלו חברי האגודה להצטרף להסדר המיטיב שמועד סיומו נקבע ל-9/4/19 וזאת בהתאם להוראות רמ"י ובכך ייגרם נזק לחברי האגודה, אשר לא יהיה ניתן לתיקון גם אם תזכה האגודה בתביעתה.

לא זאת, אף זאת קובע בית המשפט כי רמ"י לא הצביעה על נזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהצטרפות חברי האגודה להסדר המיטיב.

לסיום מדגיש ביהמ"ש את זכות הגישה לערכאות ומצטט מתוך פסק דין : "זכות הגישה לערכאות היא זכותו של אדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד ללא סירוב, עיכוב או משוא פנים... הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם- עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקי מן המעלה הראשונה, כנגזרצ מהזכות לכבוד או לחירות.  זכות זו אף משויכת פעמים רבות לאושיות המשטר הדמוקרטי, "צינור החיים" של ביהמ"ש והתשתית לקיומו של החוק" (רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין).

ביהמ"ש מורה על מתן הצו הזמני המבוקש האוסר על רמ"י למנוע מחברי האגודה המבקשים להצטרף להסדר המיטיב לעשות ובכך נמנע הנזק המיותר.

מדובר בהחלטה חשובה של ביהמ"ש  

החמרת הענישה בחוק התכנון והבניה בעקבות תיקון החוק

מכת מדינה, כך כינה בית המשפט העליון כבר בשנת 1985 בפסק דין שנתן (917/85) בעניין עבירות על חוק התכנון והבנייה לתופעה שלא רק שלא הצטמצמה עם השנים אלא אף הורחבה לאזורים שונים בארץ.

מתוך ניסיון להתמודד עם התופעה ולצמצמה מינה היועץ המשפטי לממשלה בתחילת 2015 צוות לבחינת התמודדות עם עבירות על דיני התכנון והבניה וזיקתן לפלישה למקרקעי ציבור ובראשה עמד עו"ד ארז קמיניץ, המשנה ליועמ"ש לממשלה. 

ועדת קמיניץ התבקשה לעסוק במיפוי המצב הקיים וכן להמליץ על דרכי התמודדות עם התופעה והמלצותיה פורסמו בינואר 2016.

הפתרון העיקרי שראתה הועדה היה תיקון החוק והחמרת הענישה תוך התעלמות ממחדלי המדינה שנובעת מרגולציה קשה, בירוקרטיה אין סופית שאינה מאפשרת במקרים רבים הסדרה, היעדר הלימה בין דרישות של רגולטורים שונים שדרישותיהם לעיתים הפוכות זו מזו או בלתי אפשריות בהליך הבקשה להיתר. 

לפני מספר חודשים אישרה הכנסת את תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה (תשכ"ח-1965) ובה תוקן פרק י' העוסק בפיקוח, אכיפה וענישה, זאת בעקבות החלטת ממשלה 1559 שאימצה את דו"ח המלצות ועדת קמיניץ שהמליצה לתקן את החוק כאמור, זאת מבלי לתת מענה אמיתי לנסיבות הלא פחות חשובות המביאות אזרחים לידי הפרת החוק כפי שהדברים הוצגו בכנסת בעת הדיונים בתיקוני החקיקה.

תיקון החוק שנכנס לתוקפו ביום- 25/10/17 כלל בעיקר החלפה של פרק הפיקוח, האכיפה והענישה הקיים  בחוק (פרק י) לפרק חדש. התיקון בא להקנות לגופים האמונים על אכיפת חוקי התכנון והבנייה כלים לאכיפת הוראות חוק התכנון והבנייה והחמרת הענישה בכלים שונים.

התיקון קבע כי השר ימנה מנהל ליחידה הארצית לאכיפה ויורחבו סמכויותיו ובהם סמכויות תפיסה ועיכוב, חקירה וענישה והכל על פי התנאים שנקבעו בחוק.

התיקון מרחיב את אפשרות השימוש בצווים מנהליים, מוסיף צווים, מצמצם את המגבלות לשימוש בצווים מנהליים ומבטל את מגבלת תוקף צו ההפסקה המנהלי ל-30 ימיים, קרי הצווים יהיו בתוקף עד למועד ביטולם.

בתיקון לחוק נוספה אפשרות להוצאת צו ארעי  עד 5 ימים ע"י יו"ר או מהנדס הועדה אף ללא דו"ח פיקוח וללא התייעצות עם תובע במקרים בהם קיים צורך דחוף להפסיק את העבודה.

נוספה אפשרות להוצאת צו מנהלי חדש להפסקת שימוש ונוספה אף אפשרות להוצאת צו מנהלי נוסף לסגירת מקום למשך 60 ימים לאחר שהופר צו מנהלי להפסקת שימוש.  

ניתן לכלול בצו המנהלי גם הוראות לעניין איסור שימוש ותחולתו בתנאים מסוימים גם

על עבודה שנעשתה לאחר מתן הצו וגם על בניה מחדש שבוצעה תוך 6 חודשים לאחר

ביצוע ההריסה.

ארכה לביצוע צו מנהלי תינתן ע"י בית המשפט רק מנימוקים מיוחדים שיירשמו ובלבד

שסך תקופות הארכה לא יעלה על 6 חודשים.

בתיקון נקבע כי בקשה לצו הפסקת עבודה/איסור שימוש/מניעת פעולות יכול להיות

הליך עצמאי ולא רק הליך ביניים.

לחוק נוספה הגדרה בדבר שימוש אסור במקרקעין הטעון היתר ואשר נעשה ללא –

היתר או בניגוד לתנאי ההיתר או התכנית וכן שימוש בעבודה אסורה.

נוסף סעיף לנסיבות מחמירות בביצוע העבירה במקרקעין המיועדים לתשתית לאומית,

סביבה חופית, גן לאומי או שמורת טבע, שטח ציבורי פתוח וכן חשוב להדגיש גם בקרקע חקלאית מוכרזת.

סכומי הקנסות הועלו באופן משמעותי וכך לדוגמא גובה הקנס על עבודה אסורה ושימוש אסור יעמוד על 226,000 ₪ ובנסיבות מחמירות 452,000 ₪

קנס על אי קיום צו נקבע בחוק על 226,000 ₪  ועונש המאסר עלה משנה לשנתיים.

כן נקבעו קנסות על שימוש יומי אסור ולדוגמא שימוש אסור למגורים יעמוד על 700 ₪ ליום.

על תאגיד ניתן להטיל עד פי שלוש מהקנסות שנקבעו בגין ההפרות שנקבעו והחוק אינו מבחין בין תאגיד שהוא חברה או אגודה שיתופית ואם בוצעה הפרה על פי החוק בשטחים אלה חשופים גם נושאי המשרה בתאגיד לענישה.

סעיף 254(א) לחוק קובע כי " נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי חוק זה בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו" והמפר הוראה זו צפוי לקנס אישי כפי שנקבע בחוק.

חשוב להדגיש התיקון מקנה סמכויות אכיפה בכל הקשור "לעבירות בניה" ליחידה ארצית שתפעל במקביל לוועדות המקומיות לתכנון ובניה ומקנה להם סמכויות רחבות גם בתחום האכיפה, גם בתחום הענישה המנהלית ובהם החמרה משמעותית ממה שנקבע בעבר.

החוק קובע כי הועדות המקומיות חייבות לבצע סקר שימושים ולדווח ליחידה הארצית לאכיפה עד אפריל 18 על ממצאי הסקר שהם ערכו בתחום אחריותם.

החוק גם מחייב כל ועדה מקומית לתכנון ובניה לדווח כל שלושה חודשים ליחידה הארצית האכיפה בסקר מעודכן על עבירות בניה ועל פעילותה של הועדה למיגורם.

התיקון לחוק מקנה ליחידת האכיפה סמכות להלאים את סמכות האכיפה של הועדה המקומית לתכנון ובניה בנושא מסוים או בכלל בכל הקשור לאכיפה.

לסיכום, התיקון בחוק יבוא לידי ביטוי ביתר שאת במחצית השנה של שנת 2019 לאחר שהועדות המקומיות יגישו את ממצאי הסקר ליחידה הארצית.

הדרישה הקבועה בחוק לקיומו של סקר מעוררת קשיים רבים שכן עבודת הסקר מחייבת הוצאות כספיות גדולות ולא בהכרח שיימצאו המשאבים לעשות זאת.

מנגד, החוק מקנה ליחידה הארצית סנקציות ובהם נטילת סמכויות אכיפה מהועדה המקומית והעברתם ליחידה הארצית ואף אחד עוד לא יכול לנבא לאן הדברים יובילו באופן מעשי.

כמו כן ראוי להדגיש כי עדיין לא הצטבר ניסיון מהפסיקה בגין החקיקה החדשה, שכן תיקון 116 לחוק מקנה לבתי המשפט אפשרויות להחמרת הענישה ואף מגביל את ההקלות בענישה.

רבים בהתיישבות הופכים לעבריינים בעל כורכם מתוך ניסיון למצוא מקורות פרנסה אחרים מהמבנים החקלאים שבהם גידלו בעבר בעלי חיים או שימשו בעבר מקום אחסון ואריזה של מוצרים חקלאים, תעסוקה שאותה נאלצו לנטוש בשל מדיניות ממשלתית נמשכת הפוגעת ביכולת ההתפרנסות.  הרצון להסב מבנים אלה לשימושים לא חקלאים, למרות המלצות דו"ח שאושר על ידי הממשלה (דו"ח קדמון) כשלו ברובן בעיקר בשל התנהלות רשות מקרקעי ישראל והחלטותיה הפוגעות בבעלי זכויות במרחב הכפרי.

למרות זאת, יש חשיבות רבה לעשות הכל על מנת להסדיר את השימושים שניתן להסדירם או להפסיק שימושים שאינם ניתנים להסדרה ולקוות כי בעתיד יתוקנו החלטות מועצת מקרקעי ישראל בדרך שיאפשרו לחקלאים בכפר המשתנה להתפרנס באופן הוגן מפרנסות חילופיות ומפרשנות מרחיבה של מהי חקלאות.

אחריותה של מועצת מקרקעי ישראל

שנים רבות יש ביקורת שהולכת וגדלה על התנהלות מנהל מקרקעי ישראל או בשמה החדש בעקבות הרפורמה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ועולה השאלה היכן אחריותם של חברי מועצת מקרקעי ישראל האמונים על מדיניות רמ"י למתרחש?

אחד הנושאים בסדר היום של מועצת מקרקעי ישראל הקרובה הוא הקמת מטה מקצועי שיסייע לחברי המועצה בקבלת החלטותיהם.

חוק רשות מקרקעי ישראל, תש"ך 1960, קובע כי "הממשלה תמנה מועצת מקרקעי ישראל, שתקבע את המדיניות הקרקעית שלפיה תפעל הרשות, תפקח על פעילות הרשות ותאשר הצעת תקציבה שיקבע בחוק".

זה שנים רבות שחברי המועצה כמעט ואינם יוזמים הצעות למדיניות מוצעת, למרות שזה תפקידם על פי חוק, אלא רק מגיבים למדיניות המוצעת על ידי פקידי האוצר, רמ"י או השר הממונה.

חברי המועצה ברובם המכריע, אינם בד"כ בעלי הכשרה בתחומים הנדרשים בתחום של קביעת מדיניות קרקעית ויתרה מכך , אין להם את הכלים המקצועיים הנדרשים על מנת לקבוע מדיניות, לבקר מדיניות מוצעת ו/או לבחון את השלכותיה.

מצב שבו מעל 90% מהקרקעות מנוהלות לעת עתה על ידי רמ"י היה צריך להבטיח רווחה בתחום הדיור, התעסוקה והתשתיות והמצב הבלתי אפשרי בתחום הדיור מוכיח כי תהליכי קבלת ההחלטות הם שהובילו למצב שבו דירה היא חלום באספמיה לרבים מהזוגות הצעירים, שלא לומר למשפחות קשות יום או חסרי יכולת.

למדיניות שנקבעת, חדשות לבקרים, על ידי המועצה יש השלכות כלכליות, חברתיות ודמוגרפיות ולכן יש חשיבות שכל הצעה תיבחן בצורה יסודית על ידי חברי המועצה והקמת מטה מקצועי בלתי תלוי יתרום תרומה משמעותית לעבודת המועצה כקובעת מדיניות, אך ולא פחות חשוב כמפקחת על יישומה.

ההרכב של  חברי המועצה מורכב ברובו על פי החוק (שתוקן לפני כמה שנים) ממנכ"לים של משרדי ממשלה שתפקידם במועצה הוא אחד מעיסוקים רבים שמאפיינים את תפקידו של מנכ"ל משרד ממשלתי.

שימוש באנשי מקצוע בתחום הכלכלי, החברתי, התכנוני והמשפטי יסייע לחברי המועצה ליזום ולהוביל מדיניות, לבחון את השלכות המדיניות המוצעות בהיבטיה השונים ולהגיב באופן מקצועי בתחום שיש בו כשל שוק זה שנים רבות.

פעולה זו תצליח רק אם אכן ימונו אנשי מקצוע בלתי תלויים שיוכלו לתרום מניסיונם לגיבוש החלטות מקצועיות, הנטולות השלכות פוליטיות, שלא לומר נטולות שיקולים של "קשרים".  אותם אנשי מקצוע בלתי תלויים, אם אכן ההחלטה תאושר יעמדו לרשותם של חברי המועצה וייתנו בידיהם מידע חשוב וראוי טרם גיבוש עמדתם בהצעות ההחלטה המוצעות, שאחרת ימשיכו חברי המועצה להיות קהל שבוי בידי פקידי האוצר, הפרקליטות וממ"י.

פרסום ההצעות לציבור כנהוג בשנים האחרונות ראוי ומבורך, אך הפרסום חייב לכלול זמן מספיק לתגובות הציבור ויש להותירו לתקופה של שבועיים לפחות.

יש לקוות כי אישור ההצעה במועצה יביא להפסקת הנוהג הלא ראוי שבו הזנב מקשקש בכלב, קרי שבפועל פקידי רמ"י מייצרים מדיניות ולא מבצעים מדיניות.

היוון זכויות מגורים בנחלה על פי החלטה 1355

לאחרונה אישרה מועצת מקרקעי ישראל את החלטה 1155 שהייתה תקפה החל מיום 6.7.08, ואשר החליפה את ההחלטה המקורית 979, שאף עברה את מבחן בג"ץ.

החלטה זו, כמו קודמותיה מאפשרת לראשונה להוון את זכויות המגורים בנחלה, אם וכאשר מתקיימים תנאים מסוימים שיפורטו. לא זאת, אף זאת ההחלטה מאפשרת לפצל זכויות מגורים מהנחלה כך שייווצר לפחות מגרש מגורים נפרד מהנחלה.

ההחלטה קובעת כי מדובר בהסדר וולנטרי, אך למעשה בעת העברת הזכויות לרוכש חדש (בתמורה כספית) ישלם מוכר זכויות הנחלה "דמי רכישה" שמשמעותם היוון זכויות המגורים בנחלה.

התנאים הבסיסים שנקבעו להצטרפות להסדר לפי סעיף 3 הם:

א.     קיומה של מפה תקפה לצרכי רישום, המגדירה את חלקות א' בכלל ואת השטח המיועד למגורים (צהוב) בפרט. ראוי להדגיש כי במקרים רבים קיימים פערים  בין המצב הפיזי בגבולות חלקות א' בין שכנים לבין המפות שהוכנו, ולעיתים יש לפעול לתיקון המפות שהוכנו לצורכי רישום.

ב.      הסדרה של שימושים שנבנו ללא היתר או בניגוד לחוק, הסדרה שמחייבת על פי ההחלטה תשלום בגין שימושים לא חקלאיים.

ג.       התחייבות האגודה לעובדה שחברי האגודה עומדים בתנאי תמ"א 35. ראוי לציין כי הישובים הכפריים מחויבים על פי תמ"א 35 שלא לגדול מעבר למס' היחידות שנקבע להם וכן לעמוד בצפיפות הבניה בהתאם לאזור מגוריהם. פעילות משותפת של תנועות המשק המשפחתי ומרכז המועצות האזוריות נעשות במטרה שתותר בנית היחידה השלישית בנחלה, כך שלמעשה ניתן יהיה לפצל 2 יחידות מגורים מהנחלה לפחות.

ככלל ראוי להדגיש כי מימוש ההחלטה על כל חלקיה מחייב קיומה של תכנית על פי חוק התכנון והבניה.

בעקבות שיחות ודיונים שקיימו האיחוד החקלאי והגופים האחרים עם רמ"י  התקבלה החלטה 1355, המעדכנת מס' נושאים:

א.     השטח המיועד למגורים (שטח צהוב)

ההחלטה מאפשרת שבמקומות בהם השטח המיועד למגורים קטן מ-2.5 דונם, ניתן יהיה להגדילו בתכנית עד 2.5 דונם באזורים שהם לא אזורי עדיפות, ובתנאי שההגדלה היא בשטח רצוף לאזור המגורים בחלקה א'.  החלטה זו פוגעת בזכויות של חברים שאין להם שטח רציף.

תנאי זה אינו הכרחי באזורי עדיפות ושם נקבע כי ההגדלה ל-2.5 דונם תעשה "עד כמה שניתן" ברציפות לאזור המגורים הקיים.

 

ב.      הפחתת תשלום דמי רכישה בגין העברת זכויות שבגינה שולמו בעבר דמי הסכמה

ההחלטה המעודכנת קובעת כי בנחלה שבה שילמו דמי הסכמה בעת העברת זכויות תינתן דמי הנחה בדמי רכישה, ובלבד שהם לא יקטנו מ-20% (במקום 33%). כן נקבע כי בכל נחלה שבה נעשתה העברת זכויות מיום 1.1.93, התשלום של דמי הרכישה יעמדו על 20%. כל העברת זכויות שנעשתה במועד קודם לכך, יקוזזו מתשלום דמי הרכישה 80% מדמי ההסכמה ששולמו בגין העברת זכויות בתוספת הפרשי הצמדה בלבד.

סעיף 4.83 בהחלטה למעשה מתעלם מהעובדה כי החלטת המועצה בדבר היוון זכויות המגורים הייתה תקפה לכל הפחות מיום 6.7.08 (אישור בג"צ), ופעילות שנעשו בתקופה זו מחייבות את המנהל. בעיקר מדובר על תוספת בניה, העברת זכויות שבגינם שולמו דמי הסכמה, כאשר למעשה רמ"י היה מחויב לגבות דמי רכישה, אך לא היה ערוך לכך (המצב נכון גם ליום כתיבת המאמר).

לא זאת אף זאת, סעיף 3 בהחלטת הנהלה רמ"י מס' 3139 מיום 17.12.12 מתייחס למצבים שונים ובהם תשלומים בגין תוספת בניה, דמי הסכמות ששולמו מיום אישור החלטה 1155.

 

 

לסיום, ראוי להתייחס למס' היבטים בהחלטה:

א.     חשוב שכל אגודה תבחן את המפה לצרכי רישום אל מול המציאות הקיימת. אי קיומה של מפה לצרכי רישום אינו מאפשר הצטרפות להסדר.

ב.      באגודות בהן השטח המיועד למגורים (צהוב) קטן מ-2.5 דונם ניתן להגדילו בתכנית. יש להכין תכנית זו בהקדם.

ג.       בעלי זכויות בנחלה שמתכוונים למכור את זכויותיהם בנחלה מתבקשים לשים לב כי רוכש הזכויות עשוי ליהנות מזכויות שלא היו קיימות עד עתה (היוון זכויות, יחידת מגורים שלישית) ולכך יש משמעות מבחינת ערך הנחלה. מן הראוי לשקול את אופייה של העסקה ולהיעזר בבעלי מקצוע הבקיאים בתחום האגודות החקלאיות.

ד.      החל מהחלטת מועצה 979 עובר להחלטה 1155 ועד ההחלטה הנוכחית, פעולות שנעשו בנחלה (מכירה, תוספת בניה) מחייבות את המנהל להתחשב בתשלומים של דמי היוון ששולמו על בנייה שמעבר ל-375 מ"ר. משמעות הדבר היא תשלומים מופחתים בגין תוספת בניה והחובה לגבות תשלום דמי רכישה במקום דמי הסכמה. ראוי להדגיש כי קיזוז התשלומים ייעשה בעת תשלום דמי הרכישה.

טוב יעשה בעל זכויות אם יפעל להסדיר את משקו ולהבטיח זכויותיו אם בכוונתו ליישם את ההחלטה.

בית המשפט הורה על ביטול הפקעה של שטח והשבתו למשבצת האגודה

בית המשפט לעניינים מנהלים בב"ש קיבל את עתירתה של אגודת עומרים (להלן: "האגודה") נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעומר (להלן: "עומר") (עתמ (ב"ש) 12-01- 51198) והורה לבטל את הליכי הפקעתה של הקרקע והשבתה למשבצת האגודה.

השטח , בגודל של כ-1,000 מ"ר, נכלל בשטחים המיועדים להפקעה לפי תוכנית מתאר משנת 1980 ועומר רשמה בעניין זה אזהרה בספרי רשם המקרקעין כעשרים ושלוש שנים לאחר נכן, קרי באוגוסט 2003, ורק ב- 2012 פרסמה עומר הודעה על הליך ההפקעה בילקוט הפרסומים.

בית המשפט בראשות כבוד הנשיא יוסף אלון, קיבל את העתירה בקובעו כי למעשה לא עשתה עומר דבר למימוש מטרת ההפקעה מאז שנת 1980 ולא זאת אף זאת, אלא שעד לשנת 2010, קרי –שלושים שנה לאחר שאושרה תוכנית המתאר, לא הייתה עומר מודעת לעובדה שמגרש זה כלול בתוכנית ההפקעה.

חברי האגודה, שהתיישבו ב-1949 בפתאי באר שבע, בישוב עומרים שהפך במהלך השנים לישוב עומר שצמח ממנה והפך למועצה מקומית, אך לאגודה וחבריה קיימת משבצת קרקע המעובדת על ידי החברים, משבצת שהיא חלק מהשטח המוניציפלי של עומר.

בתוכנית המתאר, שאושרה כאמור ב-1980 נקבע כי השטחים המיועדים לצורכי ציבור יופקעו על יד הוועדה המקומית בהתאם לחוק התכנון והבנייה.   המגרש הנדון נכלל באותם השטחים המיועדים להפקעה ואף בינואר 1984 פרסמה הועדה המקומית הודעה לפי סעיפים 5-7 לפקודת הקרקעות, 1943 (רכישה לצרכי ציבור).  רק  בינואר 2012 פרסמה הועדה המקומית הודעה ברשומות, קרי שנים רבות לאחר אישורה של התוכנית.

לא זאת אף זאת, בימ"ש מציין כי מאז ועד מתן פסק הדין לא עשתה עומר מאומה במגרש דנן ולא ביצעה כל פעולה בשטחו.

העניין התעורר בעקבות בקשתה של האגודה להקים בשטח מרפאה של אחת מקופות החולים במקום צרכנייה ששימשה את האגודה וחבריה שנים רבות בשטח המיועד לצורכי ציבור . המנהל שתמך בשלב ראשון ביוזמה אף ביצע עם האגודה עסקה שבה שולמה למנהל תמורה בגין העסקה, ורק כשנוכח לדעת כי מדובר במגרש המיועד בתוכנית להפקעה ביקש לחזור בו מהעסקה.

האגודה שביקשה להשיב לידיה את המגרש טענה כי הליכי ההפקעה היו פגומים, הועדה המקומית כלל לא הגדירה מהו הצורך הציבורי להפקעה, זאת בניגוד לסמכות בחוק שניתנה לוועדה המקומית המפקיעה שטחים לצורכי ציבור.  עוד מוסיפה האגודה כי גם אם לא נפל פגם בהליכי ההפקעה, הרי שעומר זנחה את מטרת ההפקעה, שכן לא עשתה דבר 33 שנים.    עומר לעומת זאת טענה לשיהוי וכן כי השטח נשוא העתירה הוחרג מהמשבצת על ידי ממ"י עוד בטרם ההפקעה ואין לאגודה מעמד בעתירה.

בית המשפט אינו מקבל את טענות עומר ומקבל למעשה את טענות האגודה ובעניין השיהוי קובע בית המשפט כי  רק ב-2010 נודע לאגודה על הליך הפקעת השטח בשל חזרתו של המנהל מהעסקה ושנתיים שחלפו עד הגשת העתירה רואה בית המשפט כשיהוי "סובייקטיבי" ולא "אובייקטיבי", שכן שיהוי זה לא הוביל לפגיעה באינטרס הציבורי או לפגיעה בהליכי תכנון המגרש על ידי עומר. יתרה מכך, קובע בית המשפט, גם עומר הופתעה שהמגרש המדובר נכלל בשטח ההפקעה ועוד מוסיף בית המשפט שאין זה מיותר לציין כי בתקופה זו התנהל גם מו"מ בין האגודה לבין הרשות המקומית.

בית המשפט גם לא מקבל את הטענה על החרגת המגרש מהמשבצת ומציין כי "בעניין זה מקובלת עלי תמונת הדברים והזכויות לגבי משבצת הקרקע של העותרת והסכמי החכירה שלה, כפי שאלו מתועדים, דבר דבור על אופנו".

בית המשפט מתבסס על פסיקה ענפה שבה ניתח בית המשפט העליון אימתי תיחשב רשות מפקיעה כמי שלא מימשה את מטרת ההפקעה ואימתי יגיעו הדברים לכלל זניחת מטרת ההפקעה על ידי הרשות שאז תושב הקרקע המופקעת לבעליה ותבוטל ההפקעה. (פרשת מזובר).

מסקנתו של בית המשפט כי "בנסיבות המיוחדות, והמעט מוזרות"  נפל פגם מהותי לא רק של אי מימוש או של זניחת מטרת ההפקעה אלא של אי מודעות הרשות המפקיעה לעצם ההפקעה של המגרש הנדון. בית המשפט הורה לוועדה המקומית ולרשות המקומית לנקוט בכל הפעולות לביטול הפקעת המגרש.

בשולי הדברים, ראויים לציון דבריו של כבוד הנשיא האומר כי "יצוין כי אין מחלוקת שזכות החכירה לדורות של אגודה חקלאית שיתופית כמוה כזכות "הקרובה מאוד לבעלות".

בית המשפט: המנהל אינו רשאי לפעול בניגוד להתחייבותו לבית המשפט

בפרשה שנדונה בבית משפט השלום בית שמש פנו המבקשים, ברי רשות במושב טל שחר (להלן: "המבקשים") לסעד בטענה, שממ"י לא חותם על בקשותיהם להסדרת השימושים הלא חקלאים, למרות שבעניין זה ניתן פסק דין שאישר את ההסכמה שהגיעו הצדדים וזאת בעקבות תביעה נגד המבקשים שהוגשה על ידי המנהל בגין שימושים שלא כדין שעשו במקרקעין.

ראוי להדגיש כי בעקבות ביקור נציג המינהל התגבש בין הצדדים מתווה מוסכם לפיו חלק מהשימושים במקרקעין יופסקו, וחלק מהשימושים יימשכו. הצדדים הודיעו לבית המשפט על המתווה המוסכם, לפיו יינתן צו מניעה קבוע שיאסור על המבקשים לעשות במקרקעין כל שימוש שאינו חקלאי או שאינו מותר בהתאם לחוזה המשבצת או לתוכניות החלות עלה שטח. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין.

לאחר זמן מה, משהוגשו התוכניות לאישור המינהל להסדרת השימושים מקרקעין, הוא סירב לחתום משני טעמים:

א.    המצג לטענת המנהל שהוצג ביחס לשימושים אינו תואם את המציאות.

ב.     "הסידור הגיאומטרי" של השימושים  הבנויים על המקרקעין אמנם זהה למצב הדברים במועד שניתן פסק הדין, אך אינו עומד בקריטריונים של המינהל.

השאלה שהתעוררה בבית המשפט השלום בבית שמש היא: האם הטענות הללו, ולנוכח פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, יש בה כדי לאפשר למינהל לסרב לחתום על תוכניות המבקשים?

בית המשפט קבע כי במסגרת הסכמת הצדדים קיבל המינהל את מצב הדברים במשק כפי שהיו במועד פסק הדין בתביעה הראשונה, כולל השימושים שנעשו במשק ובכל הכפוף לביצוע פסק הדין.

בהסכמתו זו של המינהל ניתן ללמוד, כך קובע בית המשפט, כי המינהל נתן הסכמתו להכשרת כל הנעשה במשק.

בית המשפט קובע כי סירובו של המינהל לחתום על התוכניות המשקפות את מצב הדברים שהיה במועד ההסכמה, ואשר קיבלה תוקף של פסק דין, אינה עולה בקנה אחד עם תוכנה של ההסכמה ועם תכליתה.

מוסיף ואומר בית המשפט כי ככל שהמינהל טוען כי קמה לו עילה שלא לקיים את ההסכם בשל טעות, היה עליו לפעול לביטול ההסכם ופסק הדין על דרך של הגשת תביעה חדשה ואין הוא יכול להעלות טענה זו באופן אגבי או בטענת הגנה כאשר מוגשת תובענה נגדו.

ולבסוף, בית המשפט קובע כי המינהל אינו רשאי לסרב לחתום על תוכניות בנוגע למשק המבקשים, בכפוף לכך שהשימושים במשק והבינוי בו דומה למועד פסק הדין בתביעה הראשונה.

המינהל חויב בהוצאות ושכ"ט המבקשים בסך 10,000 ₪ (ה"פ (ב"ש)51632-12-10).

בין דמי רכישה לדמי הסכמה

החלטת מועצת מקרקעי ישראל 1155 (979 במקור) שתוקפה אושר בבג"ץ  ביום 9.6.11 קובעת כי ניתן יהיה להוון את זכויות המגורים בנחלה תמורת תשלום של 33%, שיקראו מעתה דמי רכישה.

למעשה עד לקבלת החלטה 979 על ידי מועצת מקרקעי ישראל, לא ניתן היה להוון את זכויות המגורים שהיוו חלק מנחלה, בעוד זכויות מגורים מכל סוג הוונו, הן בעיר כמו בבניה רוויה ובבניה צמודת קרקע והן במרחב הכפרי הוונו זכויות המגורים בהרחבות וגם בחלק ממשקי עזר.

משמעות ההיוון הוא תשלום דמי החכירה השנתיים מראש ל-49 שנים, דבר שמקנה לבעלי הזכויות המהוונות פטור מתשלום דמי הסכמה שהינו תשלום נכבד שנדרש בעל זכויות לשלם למנהל תמורת הסכמתו להעברת הזכויות.

לא מיותר לציין כי מבצעי ההיוון בעיר עבור בעלי זכויות במגורים הגיעו לסכומים מגוחכים בשל תשלום של 3.75% במבצע, בעוד שבהתיישבות נדרש תשלום של 33% עבור זכויות אלו, אך לא נעסוק בכך במאמר זה.

ראוי להדגיש כי מי שישלם דמי רכישה של 33% מהערך השמאי בגין זכויות המגורים ייהנה למעשה מפטור  מתשלום בגין הזכויות הנוכחיות (375 מ') ובגין כל זכות פוטנציאלית שתאושר בעתיד ע"י מוסדות התכנון, ורשות מקרקעי ישראל לא תוכל בעתיד לדרוש ממנו כל תשלום בגין זכויות אלו.

בנחלה ששולמו עליה כבר דמי הסכמה בעבר, תשלום דמי הרכישה יכול להיות מופחת מ-33% ולהגיע עד  לא פחות מ-20%.

למרות שמועצת מקרקעי ישראל אישרה את החלטה 979 כבר  ב- 27.3.2007, ולמרות שההחלטה זכתה לאמונו של בג"ץ שדן בעתירות הרבות שהוגשו בעניינה של ההחלטה, עד עתה (יולי 2013) המנהל לא ערוך ליישומה.

למעשה כל חוכר, בעל זכות בנחלה שיבקש לפנות למנהל על מנת לעשות את אחד משלושת הפעולות הבאות:

1.     העברת זכויות לרוכש חדש.

2.     תשלום דמי רכישה והוון זכויות המגורים.

3.     בניה של מעבר ל-160 מ"ר ליחידת מגורים המוקנים בזכויות הבסיסיות.

לא יוכל לכאורה ליהנות מההחלטה, שכאמור נקבעה לפני למעלה משש שנים ואף אושרה בבג"ץ לפני כשנתיים.

מדובר על מצב בלתי נסבל שבו מועצת מקרקעי ישראל קבעה מדיניות חדשה, ומדיניות זו אף שזכתה לאמונו של בית המשפט העליון, לא ניתנים ליישום וזאת בשל סיבות בירוקרטיות, דבר הפוגע באזרח.

החלטת הנהלת ממ"י מס' 3139 מיום 17.1.2012 קובעת כי: "כל פעולה המבוצעת בקשר לתוספת בניה, פיצול מגרש מנחלה והעברת זכויות החל מיום 9.6.11, ניתן יהיה לבצעה לפי כללי 979, באם החוכר יבקש זאת".

החלטת הנהלת ממ"י נקבעה בשל העובדה כי חוכרים רבים, בעלי זכויות מגורים בנחלה פונים למחוזות המנהל בבקשה ליישם את ההחלטה  שלמעשה גוברת  ומייתרת את ההחלטה בדבר תשלום דמי הסכמה (החלטה 534) במקום שבו קיימת מפה לצורכי רישום.

משמעות הדבר היא שכל חוכר שאינו מודע להחלטת המועצה ולהחלטת ההנהלה, נדרש לשלם דמי הסכמה בעת העברת זכויות,  כשלמעשה היה צריך לשלם דמי רכישה בסך 33% מהערך השמאי ובתשלום זה היה מהוון את זכויות המגורים בנחלה. היוון הזכויות כאמור מבטיח כי בעתיד לא יחולו באותה נחלה תשלומים, בעניין זכויות המגורים, הן בעת מכירת הזכויות,הן בעת בניה שמעבר ל-160 מ"ר והן בעת מצב שבו תותר בניה  של יחידת מגורים שלישית וכו'.   

הנהלת רמ"י , כגוף מנהלי, צריכה להודיע לבעל הזכויות מהם זכויותיו, בעת שהוא עושה את אחת משלושת הפעולות שצוינו ולא לחכות שהחוכר  ינחש מהן זכויותיו .

העברה בן דורית-סוף מעשה במחשבה תחילה

בשנים האחרונות, מתעוררים מעת לעת סכסוכים בתוך המשפחה, סכסוכים שהם ייחודיים למשפחות בהם קיים פוטנציאל ירושה של נחלה. בהגדרת הנחלה ותפקידה יש מסר ערכי, אך מסר זה יוצר גם קונפליקט שחשוב להבינו ומפאת חשיבותו להלן ההגדרה:

"חלקת אדמה חקלאית בגודל שנקבע ע"י שר החקלאות בהתייעצות עם מינהל התכנון, הנמצאת בבעלות המדינה, קרן קימת לישראל או רשות הפיתוח, והוחכרה-לתקופה ארוכה -למתיישב, לצורך פרנסתו מהמשק החקלאי שפותח או שיפותח בחלקה זו"[1].

ניתן אם כן להבין כי נוסח ההגדרה יוצר למעשה את הקונפליקט. כוונתם של מתכנני המרחב הכפרי, בתפיסת העולם הייתה שהנחלה תשמש כיחידת פרנסה כלכלית למשפחה , ללא יכולת לפיצול, קרי לשמור על גודלה.  לנגד מתכנני הכפר המודרני עמדו קרקעות פרטיות בעיקר במגזר הערבי שחולקו במהלך השנים ליורשים, דבר שהביא לפיצולים רבים במהלך הדורות כך שיש היום האוחזים בירושה, דונם קרקע חקלאית שכמובן אינו מהווה יחידה חקלאית כלכלית. יש שיאמרו כי גם יחידה של 30-40 דונם אינה כבר יחידה כלכלית בעולם המודרני, אך לא בכך עסקינן, אלא רק כדברי רקע.

בשונה מסוגי חכירה אחרים, זכויות החכירה בנחלה ניתנות לרישום ע"ש אדם בודד או ע"ש שני בני זוג.  משמעות הדבר כי לא ניתן לרשום נחלה על יותר משני בני זוג, (ולא אחים) וזאת בשונה ממגרש מגורים, בית בעיר או משק עזר שבהם למעשה ניתן לרשום בעלי זכויות ללא מגבלה.   אם נוסיף את העובדה כי ערכם של נחלות בשוק החופשי הרקיע שחקים בכלל ובמרכז הארץ בפרט נבין למה יש משפחות שבהן המתח על "חלוקת העושר" מביא לעיתים לאלימות מילולית בתוך המשפחה ואף לעיתים מידרדר לאלימות פיזית.

פסקי דין רבים ניתנו במהלך השנים סביב נושא ההורשה וכל אחד מביא איתו סיפור ייחודי של משפחה נורמטיבית שבלי להתכוון הגיעה לבסוף לפתחו של בית המשפט, בדרך כלל בהליך שנפתח בבית הדין לענייני משפחה ולעיתים נגמר אחר שנים רבות בבית המשפט העליון, לעיתים אף לאחר מותם של המורישים. לא תמיד זוכרים למה התחיל הסכסוך, אך בעלי מקצוע רבים מתפרנסים מסכסוכים אלה בכבוד. כך קורה שדווקא לעת זקנתם של ההורים, במקום ליהנות מפרי עמלם, מילדיהם ונכדיהם, הם מוצאים את עצמם בסאגה משפטית עצובה, מתוחה שאינה תורמת לבריאותם כאשר הם תוקפים או מותקפים בהליכים משפטיים. הסכסוך מדרדר את יחסי המשפחה ומביא ליחסים עגומים, עד פירוק המשפחה, שביטויו היעדר קשר בין הורים לילדים או בין הילדים, בינם לבין עצמם, ובמצבים קשים אף מונעים מנכדים לראות את הסבים/סבתות ועוד.

החלטת מועצת מקרקעי ישראל 979 ואשר עודכנה בהחלטה 1155, עשויה עם יישומה לסייע במידה מסוימת "לחלוקת העושר" במשפחה אך לא תביא לפתרון מוחלט.  

משפחה מלוכדת יכולה למצוא את עצמה במהרה במדרון חלקלק שהופך אותה ל"משפחה מסוכסכת" ולא תמיד הסיבה האמיתית היא "חלוקת העושר". כאשר בודקים לעומק מתברר שלעיתים קרובות הפגיעה רגשית לא פחות מכלכלית.   אומנם, ההחלטה להיעלב ולהיפגע היא תמיד של הנעלב, אך לפני שממהרים לעשות זאת כדאי לשים לב למס' עצות חשובות:

א.     הורשה למי?-הורים לא חייבים להעביר זכויותיהם בירושה לצאצאיהם. זה אומנם הליך טבעי ומקובל של הורשה, אך המורישים יכולים גם לתרום את ירושתם או חלקה לבית חולים או קרן צדקה כדוגמא וקבלת הירושה אינה דבר מובן מאיליו.

ב.      חלוקה שווה?-חלוקת העושר אינה חייבת  להיות בחלוקה שווה והורים יכולים להחליט שאחד מיורשיהם זכאי לפחות מחלקו השווה בירושה כי מצבו הכלכלי איתן, או ליותר מחלקו בירושה כי מצבו הכלכלי מחייב תמיכה גדולה יותר. יכולים להיות שיקולים נוספים כמו שאחד הילדים זכה בעבר לחלק מהעושר בצורת זכות בבית בהרחבה, או בסיוע ברכישת בית וכו'.

ג.       מי דואג למורישים? בראש וראשונה יש להבטיח את טובת המורישים, קרי ההורים ויש להבטיח טובתם וביטחונם הכלכלי בעיקר במצב שחלוקת העושר נעשית עוד בחייהם, לעת זקנתם. ביטחון כלכלי זה צריך לקחת בחשבון טיפול מוסדי, סיוע רפואי, דיור וכל הסדר שיבטיח כי לא יהיו תלויים בחסדיהם של אחרים לעת צרה.

ד.      שיח על כוונות המורישים- עדיף ששיח כזה יעשה עם היורשים הישירים ללא בני זוגם, הוריהם ו"כל הסלט הזה". יש להימנע מלהותיר את היורשים מופתעים/ מאוכזבים/ כועסים על מה שנקבע בצוואה. שיח פתוח, על כוונת המורישים, מחשבותיהם ורצונם יכול לחזק את הקשר המשפחתי אם הוא נעשה בכבוד ומונע ציפיות מיותרות. שיח שכזה עלול לעורר מחלוקות, אך מחלוקת זו ניתן ליישבה. זה עדיף בדרך כלל על "אחרי המבול", קרי שיריבו היורשים לאחר לכתם של המורישים.

ה.     ההחלטה- משהחליטו המורישים, אנא הרפו מהם ואל תפעילו לחצים שישנו את צוואתם. זה לא יוסיף בריאות לא למורישים ובטח לא ליורשים, שעסוקים באלו אמצעי שכנוע הם צריכים לנקוט על מנת שההחלטה תיוותר על כנה או תשתנה והכל כמובן בהתאם לאינטרסים.

ו.       המשפחה המורחבת- זה טוב לארוחה של ערב פסח ולראש השנה, אך בד"כ זה רע ככל שזה נוגע לשיח האינטימי בתוך המשפחה. שיח זה צריך לכלול רק את המורישים וצאצאיהם ולא את בני זוגם שפעמים רבות "באים" עם הוריהם, או עם השפעתם!.

ז.       השוואה זה דבר רע- אל תשוו מה נתנו ההורים של בן הזוג ומה חילקו השכנים לצאצאיהם.  מה הביא החתן? או הכלה?, זה רק מסבך את מה שגם כך מסובך דיו.

ח.     מי ישלם את המיסים?-כאשר ההורים מחליטים כי יעבירו ללא תמורה את זכויותיהם בנחלה לאחד מיורשיהם, זכרו כי ערך הנחלה תמיד נקי ממיסים. (מס שבח ודמי הסכמה שיוחלפו בדמי רכישה במרבית המקרים).  משמעות הדבר כי הנכס שווה נטו כ-40% פחות מערך השוק. מדובר במסים נדחים ולא בפטור ממס!. אפשר ורצוי לבצע בדיקה מקצועית, אך חשוב קודם להבין ולהכיר בעיקרון!

ט.     צוואה כן או לא?- ערכה של הצוואה שווה ליום כתיבתה ועד היום שבו היא מוחלפת בצוואה אחרת של המורישים.   למעשה המצווה יכול לשנות כל יום את צוואתו ויש לזכור זאת!.  ככל שיש הסכמה בתוך המשפחה על חלוקת העושר, בד"כ אין המורישים משנים החלטתם, אך יש שהמציאות מציגה לנו ספורים העולים על כל דמיון. כך לדוגמא, כשאחד המורישים הולך לעולמו והנותר בחיים מגלה שאפשר לקיים זוגיות חדשה, גם לאחר מותו של בן זוגו וטוב שכך. כניסה של בן זוג לחייו של מוריש, אם אינה מוסדרת בהסכמים (חוק יחסי ממון בין בני זוג),עלולה להביא לשיבוש נוסף, וכמו שנאמר המצווה יכול לשנות צוואתו כל יום!.

י.       המורישים- אל תתעמרו ביורשים וחשוב שתהיו בהירים בכוונתכם. מסרים כפולים והבטחות שווא לא בהכרח ישרתו את השלווה במשפחה וכשייחלו הגלים להתרומם, יתיזו המים גם עליכם. אתם יכולים להחליט שלא להחליט, כי ההחלטה קשה לכם, או כי יש עוד זמן. אך זכרו כי עוד לא המציאו את הגלולה שתשאיר אותנו צעירים לנצח. אם לא החלטתם, לאחר מאה ועשרים שנותיכם ייכנס סעיף 114 לחוק הירושה ויעשה את עבודתו נאמנה. יש לזכור כי הורים בדרך כלל שמחים כשהם מותירים לאחר לכתם משפחה מלוכדת שממשיכה להיפגש בערבי חגים.  התנהגות ההורים ומעשיים עשויה או עלולה להשפיע על אופיו של תלכיד זה.

יא.  למה לכתוב הסכמים- הסכמים נשלפים מהבוידם בדיוק כאשר יש קצר בתקשורת לגבי מה שהוסכם או מה שהובן. כך חשוב לעשות הסכם בין היורש הנכנס לנעליו של המוריש בנחלה, לגבי כל התחייבויותיו, כולל הדאגה למורישים עד סוף חייהם ו/או כל התחייבות אחרת שלקח המוריש או היורש.

יב.   בניית בית שני בנחלה- אל תתחילו לבנות את הבית השני בנחלה לפני שהסכמתם מי יגור בו ובאיזה תנאים. אם אתם, בעלי הזכויות בנחלה בונים את הבית בכספכם, חתמו עם בנכם על הסכם בדבר כוונתכם.   אם הבן/בת בונה את הבית אז בוודאי שיש לחתום על הסכם דומה שיבטיח את זכויותיו.

יג.    התייעצות- רשימה זו אסור שתבוא במקום ייעוץ מקצועי ובוודאי שיש לבחון כל מקרה לגופו, אך כאשר מתייעצים יש חשיבות גם עם מי עושים זאת.   כשם שלא כל רופא הוא מומחה לבעיות אף אוזן גרון, כך גם לא כל עו"ד הוא מומחה לסוגיות בהעברה בין דורית.

לסיום, רשימה זו אינה מתיימרת לכלול את מכלול העצות הנדרשות אך בוודאי את מרביתן, וייתכן שיש עצות שיש קוראים שיאהבו פחות אך בכך רק מתחילה האחריות שלכם המורישים והיורשים בנחלה. משפחה מורחבת יכולה להיות דבר נפלא, אך מעשים והחלטות עלולים לדרדר את מרכיביה עד לכאב, ולהביא לסכסוך מתמשך. עדיף לקבל החלטות מושכלות המבוססות על מידע, התייעצות והבנת ההשלכות של כל החלטה וכמו שנאמר, סוף מעשה במחשבה תחילה.

---

[1] החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 9 מיום 5.7.66